התקשורת המגויסת הוציאה חוזה על הליכוד, שמחה לאידו, לועגת לעומדים בראשו ולמתמודדים על מנהיגותו.
מייד לאחר שהאתרוג הטהור פרש מן הליכוד נפרצו כל הסכרים, כל האמצעים כשרים, המטרה מקדשת את האמצעים, הטרנד החדש הוא ללעוג, להכפיש, להתגולל על הליכוד ולכתוש אותו עד דק. את הליכוד אוהבים כולם לשנוא, אין יותר מעצורים. נועצים את הסכין עמוק בבטן הרכה ומסובבים אותה בהנאה. הותרה הרצועה, כעדת כלבים רעבים חורצי לשון, מתנפלים הכתבלבים על הליכוד המוכה, נועצים בו שיניים, קורעים בבשרו ומלקקים בשקיקה את דמו.
כמוצאי שלל רב התנפלו במיקרופונים שלופים ובמצלמות נטויות על ישיבת המרכז האחרונה, תוך מציאת הזווית הטובה ביותר לצילום האולם הריק במלוא עליבותו (מעניין כמה שעות לפני הכינוס הוא צולם?), כמו בעיתון "הארץ" למשל. בשמחה לאיד של איבה, המתפרצת כמוצאת שלל רב, על המשבר האמיתי אליו נקלע הליכוד. מראיינים את הגייס החמישי, אוהדי שרון, הממשיכים ללא בושה לתפקד כחברי הליכוד, ומחפשים כל הזדמנות להשמיץ ולירוק לבאר מימנה שתו עד היום לרוויה.
בכל הראיונות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית עם ראשי הליכוד, מתגרים בהם בשאלות מתקלסות כמו: "איך אתה מרגיש מול המפולת שלכם בסקרים? האם אתה ישן טוב בלילה? מה אתה אומר על ההתרסקות שלכם?" כשחיוך גדול של הנאה מרוח על פניהם של המראיינים.
את האיבה לליכוד היטיב לבטא בתוכנית הבוקר ב"ערוץ 2" מני פאר, כשהיתל בחבר הכנסת אהוד יתום על כינוס מרכז הליכוד שהיה שקט מדי לטעמו, אותו מרכז שהושמץ בעבר שהיה סוער מדי. "שקט זה רפש" נעץ פאר את הסכין בלבו של יתום "כך הרי אמר מנהיגכם ז'בוטינסקי" וסובב את הסכין בחיוך של הנאה.
אין להסיק מכך שיש למהר ולהתפקד לליכוד-אלא ללמוד טיבה של התקשורת שלנו, המגויסת תמיד כאיש אחד, ליריקה או לליקוק של המפלגה או המנהיג שעל סדר היום שלה.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
