הרהורים בעקבות מגילת רות

שבעים פנים לתורה, אך על חיינו השתלטה גישה הממאנת לראות איך חיים בתקופת המקרא התנהלו תוך הקשבה לרחשי לב אנושיים ולא נתנו לרוח של שנאה לאומנית ומשיחית ליצור מחיצות בין בני אנוש, בני עמים שונים, כאשר הם חפצו בקיומה של קרבה.

מהגרים מבית לחם יהודה, שתרו אחרי נתיבי הלחם בעת רעב בארץ כנען, ירדו אפילו לערבות מואב. הם ירדו לשם למרות שהיא מקוללת ומנואצת בדברים כ"ג ד': "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא לָהֶם עַד-עוֹלָם".

החיים עשו את שלהם. רעב מניע רעבים ללחם לרדת אל אסמי הבר, גם אם הם במואב או במצרים. בני מואב האירו פנים לרעבים ללחם מארץ מואב. כשהגורל התאכזר וזרע מוות במשפחת אלימלך ונעמי מבית לחם יהודה, היינו עדים לגדלות נפש של בת מואב האלמנה סועדת אלמנה עברייה את חמותה. רות האלמנה המואבייה נפשה נקשרת בנעמי חמותה העברייה, שהמוות הכה בה שלוש פעמים, מות שני בניה ובעלה.

רות המואבייה כאברהם יליד ארם נהריים הרחוקה עוזבת את ביתה ומולדתה, אך בניגוד לאברהם שעושה אותו צעד בצו אלוהי, רות המואבייה עושה זאת על-פי צו מצפונה ללכת לארצה של חמותה נעמי. שם היא בונה את חייה מחדש בנשואיה לבועז מבית לחם ותהיה סבתא רבתא של מלך בישראל.

רהב ויוהרה

החוק המקראי קבע איסור מוחלט על מואבים ועמונים לבוא בקהל ישראל עד דור עשירי ובדברים כ"ג 4 ישנה התוספת לחומרה - "לֹא יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד-עוֹלָם", אך זה לא מנע מבועז העברי לשאת את רות המואבייה. זה לא מנע משלמה המלך לשאת לאישה את נעמה העמונית, שהייתה לימים אמו של המלך רחבעם.

המלך רחבעם נצרב בתודעה ההיסטורית שלנו כמלך, שהתמכר לרהב וליוהרה בלתי נסבלת עת התנסח ברברבנות לבקשה טבעית ואנושית של העם, שיקל עליהם במסים ולא ימשיך בקו של אביו שלמה שהקשה על העם. עם, שכרע תחת נטל מיסים כבדים בא חשבון על דרכו הכלכלית חברתית של רחבעם ולא על ייחוסו העמוני מצד אמו.

יוסף, בנו של יעקב אבינו, החי בגולת מצרים בנה בטבעיות רבה חיי משפחה עם בת המקום, עם אישה נוכרייה, אסנת בת פוטיפרע המצרית. החברה הישראלית וארון הספרים שלו לא פגע אף לא פעם אחת ביוסף על נישואיו למצריה. יוסף נשאר תמיד דמות אהובה.

משה, הנמלט מאימת הדין המצרי לאחר שהרג מצרי שהתאכזר לעבד עברי, מצא מקלט בנדודיו דווקא במדבר בו חיים מדיינים. שם בנה לו חיי משפחה עם בת המקום, בת כהן מדייני, הוא נשא לאישה את ציפורה המדיינית בת יתרו הכהן המדייני. משה נשאר תמיד הדמות של המנהיג האהוב.

תופעה טבעית

התופעה של נישואים לנשים נוכריות אינה חריגה. בת שבע הישראלית נשואה לאיש צבא בעל דרגה גבוהה בצבא דוד בשם אוריה החיתי. חייה עם בן העם החיתי מתנהלים בטבורה של העיר ירושלים סמוך לבית המלוכה. בת שוע הכנענית נשואה לישראלי בשם ער ובסופו של דבר מביאה ילד לאוויר העולם מיהודה אביו של ער. ולא נפסח על אברהם אבינו, שנשא לאישה את הגר המצרייה. רבות הדוגמאות לתופעה הטבעית של בניית חיים משותפים, כשמחיצות לאומיות אינן מונעות בניית תא משפחתי.

הספרות התנאית והספרות האמוראית נדרשה להסבר אפולוגטי למציאות, בה מתנהלים נשואים עם מואביות ועמוניות למרות קיומו של חוק מפורש. נראה, שההסבר דחוק מאוד - "העמוני והמואבי אסורים ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד" (משנה, יבמות ח, ג). וקיים ניסוח אפולוגטי נוסף בספרי דברים, פיסקה רמט - "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". מכאן שרות היא מואבית ולא מואבי, הרי נישואיה לבועז כשרים. נעמה היא עמונית ולא עמוני הרי נישואיה לשלמה הם כשרים ובנה המלך רחבעם כשר למהדרין.

החיים עשו את שלהם והקשרים נוצרו. כשדוד נמצא במצוקה והוא נאלץ לברוח מפני אימת המלך שאול, הוא מוצא מקלט במקור מחצבתו המואבי. הוא בורח אל "מִצְפֶּה מוֹאָב, וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶך מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אֶתְכֶם" עד יעבור זעם (שמואל א כ"ב 3). דוד הנס מפני שאול בטוח, שדווקא בארץ מואב הוא יכול להבטיח את חיי אביו ואמו עד אשר ידע "מַה יַעֲשֶׁה לִי אֱלֹהִים". (שם פס' 3). מרגשת הדאגה של דוד לשלומם של ההורים, והמקום הבטוח ביותר שהוא מוצא נמצא בארץ מואב.

החיים המקראיים מתנהלים בטלטלה בין איסור מוחלט, שנזכר גם בימי נחמיה: "בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם נִמְצָא כָּתוּב בּוֹ: אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל אֱלוֹהִים עַד עוֹלָם (י"ג,1) ומצד שני בחיים יש לנו שלל עובדות חיים אחרות על "שֶׁלֹּא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׁרָאֵל וְהַכֹּהָנִים מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת ... כִּי נָשְׁאוּ מִבְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם" (עזרא ט' 1).