לאחר 4 שנים, שבהן כיכב "משוב" השופטים, כהישג אולטימטיבי של יושב-ראש הלשכה, עו"ד שלמה כהן, ותומכיו - הגיע הסכם הפשרה האנמי, שאליו אפשר היה להגיע כבר לפני שנתיים.
אבל בתחום פעלו כוחות "על משפטיים", מנוגדים חלקם להגיון בריא, לשכל הישר, וליחסים המתבקשים בתוך קהיליית המשפט. אגו מנופח, עקשנות, עלבון אישי ומקצועי - כל האלמנטים החיוניים, ליצירת סכסוך מתמשך, חסר תכלית ותועלת.
האמת חייבת להיאמר ובגלוי. השופטים כאיגוד סגור ואליטיסטי, ובמידת מה יהיר ומתנשא, הביאו על עצמם את גזירת המשוב.
המשוב לא היה נולד, אילו היתה צמרת המשפט, בראשות הנשיא ברק , פתוחה יותר ומגיבה מהר יותר, ובעיקר בצורה יעילה על תלונות מצד הלשכה ועורכי דין פרטיים, לגבי התנהגות והתנהלות השופטים.
שנים רבות נמשך מצב סטטי, שבו הלשכה, באמצעות וועדת בתי משפט או יו"ר וועד המחוז, היתה פונה לשופטים או לנשיא בית המשפט המחוזי, בתלונות, טרוניות כנגד שופטים מתנשאים פוגעניים, מעליבי עורכי הדין, מאחרים, סוחבים פסקי דין משך חודשים ושנים.
ברוב המקרים, התלונות היו נמרחות ומסתיימות בלא כלום.
יתירה מכך, במהלך השנים הצביעו עורכי הדין על שופטים לא ראויים בכל המחוזות ובכל בתי המשפט בארץ, בעיקר בשלום ולפעמים גם בבית המשפט המחוזי, אך כמעט לעולם לא ננקטו אמצעים משמעתיים נגד שופטים אלו, ומעולם לא הודח שופט מתפקידו, עקב אי התאמה, או התנהגות פסולה, שאינה כזו הגובלת בפלילים, או שיש עמה קלון.
השופטת הילה כהן, שהודחה לאחרונה ע"י הוועדה למינוי שופטים, עשתה בכך היסטוריה שיפוטית, אך מעשיה היו די מינוריים יחסית, והסתבכותה עד להדחה היתה בעיקר בשל התנהלות שגויה, ושרשרת טעויות בשיקול דעת, שגם בהם יש כדי לאשש את אי יכולתה להיות שופטת.
לעומתה, השופטת לאופר שהסתבכה בהאזנות סתר, הבינה את הרמזים ופרשה מיוזמתה בטרם הדחה. יש לציין, שהיו מקרים קודמים, שבהם שופטים, עקב תלונות על הטרדה מינית, או עבר לא נקי בטרם מינוי, או תלונות שיכלו להוביל לחקירה פלילית, העדיפו לפרוש ולסיים בשקט את כהונתם.
מאחר וכפי שציינתי, תגובת הנהלת בתי המשפט לרוב התלונות המוצדקות לא היתה מהירה ויעילה, העלו בלשכת עורכי הדין את נושא "משוב השופטים", ככלי בקרה ופיקוח על התנהלות השופטים באולם בית המשפט, כלפי עורכי הדין, עדים, נאשמים, קהל וכו', ולא כלפי תוכן ההחלטות והפסיקה.
ההחלטה, בדבר המשוב, התקבלה אומנם ברוב קולות בוועד המרכזי ובמועצה, אבל היו גם קולות של מתנגדים, שלא התלהבו מהרעיון ומהדרך.
עם זאת, בשנה הראשונה והשניה, בשל החידוש, הרענון והעניין, היתה התלהבות לא קטנה בין עורכי הדין, שהתבטאה גם בהשתתפות מאסיבית ומרשימה, יחסית במשוב או לסקר מקצועי.
הסקר, יש לומר לא הפתיע את עורכי הדין - אולי את הנהלת בתי המשפט ואת הנשיא ברק - כי השופטים הגרועים, האיטיים, הלא מוכנים, המזלזלים, הגיעו אחרונים עם ציון נמוך כמצופה.
המשבר בין לשכת עורכי הדין לבין נציגות השופטים התחיל כאשר השופטים, שראו את עצמם מאוימים ע"י המשוב, תוצאותיו ובעיקר פרסום השמות, הבינו מראשי הלשכה כי בכוונתם להמשיך במשוב, ולהפכו לדגל שנתי בעשייה ובהישגים, כשוט פיקוח על השופטים.
נציג השופטים דאז, השופט מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה פעל באותה נחישות ומרץ כמו בתפקידו כמבקר, ומשלא הושגה פשרה, בגיבוי הנשיא ברק, הוחלט על חרם נגד הלשכה.
להערכתי, בחלוף שנתיים המשוב למעשה מיצה את עצמו ומטרתו העיקרית הושגה, ולכן היה מקום להגיע לפשרה שאליה הגיעו כיום, ולחסוך שנתיים של חרם מיותר, ובעיקר לחסוך הרבה מאד כסף, שנשפך על משוב שעבר זמנו ונעשה מיותר. כאן, פעלו כבר שיקולים של אגו, עקשנות, חוסר רצון לוותר ולהתפשר - וחבל.
ראוי לציין, שבמשך השנתיים הראשונות של המשוב הבינו גם מנהיגי השופטים, כי יש ממש בדרישת הלשכה, לנהל פיקוח מקצועי יעיל על השופטים והתנהלותם, וכך בלחץ הצעת החוק של ח"כ פריצקי להקים "אומבודסמן", או בלשון אחרת נציבת תלונות השופטים, הסכימו על מינויה של השופטת שטרסברג-כהן, כנציבת תלונות השופטים שצריכה, למעשה, לפי תפיסת השופטים, להחליף את המשוב.
התוצאה, לאחר ששני הצדדים הפגינו שרירים, הם הגיעו לעמק השווה, בהקמת וועדה משותפת, שהוצעה כבר לפני שנתיים. חשוב להדגיש, כי סדקים בחרם, התגלו במהלך התקופה, כאשר שופטים בדימוס, כמו השופטת דליה דורנר, ואפילו נציבת השופטים, השתתפו בכנס עורכי הדין באילת, ובאחרונה אף הודיע השופט מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה, על השתתפותו בכנס עורכי דין פליליים בים המלח.
וכך, באיחור של לפחות שנתיים, כאשר פעמי הבחירות בלשכה קרבים, הגיע "חרם דרבינו ברק" לסיומו, כשכל צד, כיאה לסכסוך כה ארוך ומתוקשר, טוען שאין מנצחים ומפסידים - עוד הוכחה כי הסכסוך היה מיותר.
ועכשיו עלינו לקוות לשיתוף פעולה הדוק ופורה בין עורכי הדין והשופטים. ובעניין התוצאות הממשיות -ימים יגידו.
