יום "שגרתי" בשירות הציבורי |
הבעיה איננה רק בדברים "הגדולים", כמו שחיתות שלטונית וקשרי שלטון-הון, אלא במעשי היום יום. מי מטפל בזה?
סתם יום של חול. יום חמישי, 26 ינואר 2006. אתה מתיישב לך בנחת ומרפרף בעיתוני היום. והנה, "ידיעות אחרונות", במקרה זה, מביא כמה "סיפורים" מעניינים על השירות הציבורי הישראלי שגורמים לך להשתומם על המדינה שבה אתה נמצא.
והנה ה"סיפורים": השירות לאזרח בשירות התעסוקה (כתבה של שושנה חן); ה"קרב" על שעות העבודה במשרד ראש הממשלה (כתבה של נחמה דואק); על שחיתות, כך נראה, ברכבת ישראל (צבי זינגר); על 'פיברוק' מכרז במשטרת ישראל (בוקי נאה); ועל כסף שהמשטרה משלמת כל חודש על נכס לא מאויש (בוקי נאה ודודי נסים).
בסיפור הראשון (רמת השירות לאזרח בשירות התעסוקה) אנו עדים לתמונה מאד עגומה של יחס הפקידים בשירות התעסוקה, רמת המידע שניתן לאזרחים, הבירוקרטיה והסחבת.
בסיפור השני (שעות העבודה במשרד ראש הממשלה) אנו למדים שבמשך שנים היה "סידור" שעובדי משרד ראש הממשלה, שאמורים להתחיל לעבוד בשבע וחצי בבוקר, מגיעים לעבודה בשמונה וזה "נחשב" להם כהגעה בזמן. נציב שירות המדינה מנסה לשים קץ ל"סידור" זה, והעובדים נזעמים ומאיימים בשביתה.
בסיפור השלישי (שחיתות ברכבת ישראל) שוב אנו עדים למינויים פוליטיים לתפקידי ביצוע בכירים ברשויות ציבוריות. במקרה זה, אם כי טרם הוכח, יש חשד שאנשי עסקים ומנכ"ל הרכבת לשעבר קנו קרונות ישנים בשוודיה במחיר של קרונות חדשים.
בסיפור הרביעי ("פיברוק" מכרז במשטרת ישראל) מדובר על כך שמפכ"ל המשטרה רצה לקדם איש נחמד מהמשטרה, אשר דואג לארוחותיהם של קצינים בכירים המטיילים באזור הבסיס שלו בשבתות וברכב משטרתי. לצורך כך הוציאו מכרז "כאילו", ולבסוף הקצין היקר מונה לתפקיד. בכך יש הפרת אמן קשה בין דרגי הפיקוד העליונים במשטרה לבין קציני המשטרה, למרות שאין כל אסון, לעיתים, בקידום איש קצת 'שונה' לדרגת ניצב משנה.
ובסיפור האחרון (תשלומים על בנין של המשטרה שלא מאוכלס) מדובר על בניין שהמשטרה שכרה והעובדים מסרבים להיכנס אליו בטענה שהבניין "חולה", היות ועובדים רבים לקו במחלות רבות מאז עברו לבניין. התוצאה: המשטרה משלמת 10,000 דולר בחודש לבניין לא מאוכלס.
כל ה"סיפורים" הללו אינם עולים הרבה כסף למדינת ישראל, אבל יש בהם משום הפרת אמון בוטה בין משלם המסים לבין הממשל האחראי על ניצול כספו למטרות טובות ונכונות. יש כאן גם הצבעה על נורמה ואתיקה ירודים ביותר בשירות הציבורי. מי מטפל במקרים אלו, ואני מניח שיש עוד רבים כאלו בשגרת הפעילות של המערכת הציבורית?
התפיסה השולטת היום היא, כי ראשי אותם גופים אמורים על טיפול ומניעת מקרים כאלו. זוהי תפיסה שפשטה את הרגל, למרות שהיא נכונה ביסודה. רוב השרים, ראשי הרשויות המקומיות ויושבי ראש החברות הממשלתיות לא עוסקים בעניינים "נחותים" כמו ניהול תקין ונורמה. הם עוסקים רק ב"דברים הגדולים"... אולם אזרחי המדינה מבינים כי הכסף שלהם מתבזבז גם בפרטים הקטנים.
ועל כן, על הממשלה, כמו בחלק ניכר במדינות העולם המערבי, לקחת אחריות ולהיות הגורם המנחה את כל פינות השירות הציבורי בתיקון פעולתם ובפיקוח ומעקב אחר ביצוע מדיניות זו.
והנה ה"סיפורים": השירות לאזרח בשירות התעסוקה (כתבה של שושנה חן); ה"קרב" על שעות העבודה במשרד ראש הממשלה (כתבה של נחמה דואק); על שחיתות, כך נראה, ברכבת ישראל (צבי זינגר); על 'פיברוק' מכרז במשטרת ישראל (בוקי נאה); ועל כסף שהמשטרה משלמת כל חודש על נכס לא מאויש (בוקי נאה ודודי נסים).
בסיפור הראשון (רמת השירות לאזרח בשירות התעסוקה) אנו עדים לתמונה מאד עגומה של יחס הפקידים בשירות התעסוקה, רמת המידע שניתן לאזרחים, הבירוקרטיה והסחבת.
בסיפור השני (שעות העבודה במשרד ראש הממשלה) אנו למדים שבמשך שנים היה "סידור" שעובדי משרד ראש הממשלה, שאמורים להתחיל לעבוד בשבע וחצי בבוקר, מגיעים לעבודה בשמונה וזה "נחשב" להם כהגעה בזמן. נציב שירות המדינה מנסה לשים קץ ל"סידור" זה, והעובדים נזעמים ומאיימים בשביתה.
בסיפור השלישי (שחיתות ברכבת ישראל) שוב אנו עדים למינויים פוליטיים לתפקידי ביצוע בכירים ברשויות ציבוריות. במקרה זה, אם כי טרם הוכח, יש חשד שאנשי עסקים ומנכ"ל הרכבת לשעבר קנו קרונות ישנים בשוודיה במחיר של קרונות חדשים.
בסיפור הרביעי ("פיברוק" מכרז במשטרת ישראל) מדובר על כך שמפכ"ל המשטרה רצה לקדם איש נחמד מהמשטרה, אשר דואג לארוחותיהם של קצינים בכירים המטיילים באזור הבסיס שלו בשבתות וברכב משטרתי. לצורך כך הוציאו מכרז "כאילו", ולבסוף הקצין היקר מונה לתפקיד. בכך יש הפרת אמן קשה בין דרגי הפיקוד העליונים במשטרה לבין קציני המשטרה, למרות שאין כל אסון, לעיתים, בקידום איש קצת 'שונה' לדרגת ניצב משנה.
ובסיפור האחרון (תשלומים על בנין של המשטרה שלא מאוכלס) מדובר על בניין שהמשטרה שכרה והעובדים מסרבים להיכנס אליו בטענה שהבניין "חולה", היות ועובדים רבים לקו במחלות רבות מאז עברו לבניין. התוצאה: המשטרה משלמת 10,000 דולר בחודש לבניין לא מאוכלס.
כל ה"סיפורים" הללו אינם עולים הרבה כסף למדינת ישראל, אבל יש בהם משום הפרת אמון בוטה בין משלם המסים לבין הממשל האחראי על ניצול כספו למטרות טובות ונכונות. יש כאן גם הצבעה על נורמה ואתיקה ירודים ביותר בשירות הציבורי. מי מטפל במקרים אלו, ואני מניח שיש עוד רבים כאלו בשגרת הפעילות של המערכת הציבורית?
התפיסה השולטת היום היא, כי ראשי אותם גופים אמורים על טיפול ומניעת מקרים כאלו. זוהי תפיסה שפשטה את הרגל, למרות שהיא נכונה ביסודה. רוב השרים, ראשי הרשויות המקומיות ויושבי ראש החברות הממשלתיות לא עוסקים בעניינים "נחותים" כמו ניהול תקין ונורמה. הם עוסקים רק ב"דברים הגדולים"... אולם אזרחי המדינה מבינים כי הכסף שלהם מתבזבז גם בפרטים הקטנים.
ועל כן, על הממשלה, כמו בחלק ניכר במדינות העולם המערבי, לקחת אחריות ולהיות הגורם המנחה את כל פינות השירות הציבורי בתיקון פעולתם ובפיקוח ומעקב אחר ביצוע מדיניות זו.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| תגיות | מי ומי בפרשה |
|
|
|
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

