לדבר או לא לדבר

מאז שנסיך דנמרק, המלט בכבודו ובעצמו, השמיע את המשפט המפורסם מפיו של שיקספיר להיות או לא להיות, השאלה הזו לא היתה כל כך אקטואלית כמו בימינו. השאלה אם לדבר עם החמאס או לא לדבר, מעסיקה מאז הבחירות ברשות את ממשלת ישראל והמפלגות על כל הזרמים.

ממרץ ושמאלה טוענים שיש לפתוח בדיאלוג, למרות הפער בעמדות, בטיעון כי יש להתחשב בעובדה שממשלות ישראל אשמות בניצחון החמאס בכך שפגעו אנושות ברשות הפלשתינית, הן בראשות ערפאת והן בראשות ממשיכו, אבו-מאזן.

לטענתם, לא עזרו לו, לא הלכו לקראתו, לא התגמשו והמשיכו "בסיכולים הממוקדים" שהעבירו את האהדה לחמאס. כמובן, שזו גישה קצת פשטנית ומטעה, שהרי עראפת ואבו-מאזן לא עשו דבר וחצי דבר, כדי שישראל תבוא לקראתם, לא גילו שמץ יוזמה או תחילתה של יוזמה, לפירוק תשתיות טרור, למעצר מסיתים ומבצעי פיגועים ואם כבר העזו לעשות הצגה לתקשורת - השתמשו בשיטת "הדלת המסתובבת", כך שמי שנעצר בבוקר, שוחרר או ברח בערב.

גם ערפאת בימיו הטובים, לפני מעצר הבית "במוקטעה", וגם אבו-מאזן אחריו טיילו בעולם, בעיקר אצל מנהיגי ארצות ערב ומנהיגי אירופה, לרבות גיחות לוושינגטון, שם הבטיחו ניסים ונפלאות, חתמו על הסכמים שלא החזיקו דיו ולא היו שווים את הנייר. ההסכמים שהוכנו לאיזור, להסדר סביר ומניח את הדעת, יכולים למלא כרך עבה ללימודי תורת המדינה באוניברסיטאות, אך ללא תכלית.

"מפת הדרכים", שלידתה הקשה הבטיחה רבות, ועליה חתמו ברוב עם וטכס, ארה"ב ישראל והרשות הפלשתינית, נשארה בדרכים והמפה טובה לתלייה כמזכרת על הקיר. היוזמות האלטרנטיביות, כמו יוזמת ג'נבה של יוסי ביילין והמפקד הלאומי של האלוף עמי איילון, איכזבו בגדול.

כמו שאמרתי וכתבתי, אחרי הטכס הגדול בז'נבה והטיול שעשו כמה אישים פוליטיים נגררים וסטטיסטיים למיניהם, שהיו צריכים לייצג לכאורה את ההמונים, דוגמת הגב' ויקי כנפו, הסוף היה ידוע מראש.

הדבר היחידי, אם בכלל, שיישאר משתי היוזמות האלה הוא כנראה ספר שיכתוב יוסי ביילין או פרק בזיכרונותיו של האלוף איילון. עם זאת, יש אלמנטים חיוביים בשתי היוזמות המוצעות, מבחינה מדינית ביטחונית, וקביעת גבולות הקבע - כמו ויתור מוחלט על "זכות השיבה" ופתרון בינלאומי לאגן הקדוש בירושלים. אבל מעשית - לא נראה שהציבור בישראל יקבל את היוזמות הללו בעתיד הנראה לעין, ולכן דינן להישאר כזיכרון היסטורי, בסכסוך הישראלי פלשתיני.

החמאס בעזה וביהודה ושומרון לא רצה לנצח, לא האמין שינצח, והוא היה המופתע הגדול ביותר מהניצחון הסוחף. הפת"ח, קצת זלזלו, קצת ישנו ובעיקר השחיתו את המערכות, בגניבת כספים עסקים וקומבינות, שהזרימו לעסקנים והמנהיגים הוותיקים מתוניס, מיליוני דולרים, כאשר רוב הכסף, במקום שילך לציבור הלך לכיסים פרטיים. מכאן ועד לכישלון המוחץ, הדרך היתה קצרה.

להערכתי, הבעיה אינה אצל ישראל אלא במגרש של הפלשתינים. אם אכן ראשי החמאס רוצים לאמץ את המודל "האירני" גם בעזה ויו"ש - העתיד נראה עגום למדי.

הדיאלוג המקווה עם ישראל נראה רחוק מתמיד, אם יגיע בכלל, בנסיבות אלה. ישראל חזקה, בטוחה, ויכולה רק להרוויח מהמצב, ע"י ייצוב גבולות קבע וביטחון - בצורה חד-צדדית.

אם הקבוצה המתונה והפרגמאטית שבין הפלשתינים תגבר, יש סיכוי לתחילת דיאלוג עקיף, באמצעות מתווכים אירופאים, או מהאזור הקרוב כמו מצרים, ירדן וטורקיה. וגם בסיטואציה זו - ידה של ישראל עדיין על העליונה בשל הגיבוי בשלב זה של ארה"ב ואירופה.

אסור לשכוח שמצרים וירדן מודאגות מעליית החמאס יותר מישראל. במצרים אלה "האחים המוסלמים" הקרובים במעשיהם ובאידיאולוגיה שלהם לאירן ולחמאס, ובירדן אלה אלפי הפליטים הפלשתינים, שהם גייס חמישי בלב המדינה הרשמית. הם עדיין זוכרים את "ספטמבר השחור" ואת המלך חוסיין שדיכא אותם באכזריות, ומחכים להזדמנות שלהם.

התוצאה כרגע: החמאס בעזה בהתארגנות ובדיונים לקראת הרכבת הממשלה. התרגיל שהם שואפים אליו, כדי לא להרגיז את העולם ואירופה ולהמשיך לקבל סיוע כספי נדיב, הוא להרכיב ממשלת בובות של טכנוקרטים, שיהוו את האריזה השלטונית, כאשר המנהיגות "החמאסית" תמשוך בחוטים ותקבע את המטרות.

המשך כהונתו של אבו-מאזן, שנבחר לפני שנה כנשיא בבחירות ע"י 60% מהציבור, משחק לידיהם, אם הוא יסכים לשחק את המשחק של נשיא בפועל, ללא עצמאות, ללא השפעה מעשית - אלא בובה על חוט, עם טיולים בעולם - נחיה ונראה, מה שבטוח "שמח" יהיה פה.