קיר המגן החדש

הדיל רבאן, הילדה מבית להייה, לא נפלה קורבן להחטאה מקרית כמו בפרשת צאלח שחאדה ("רעד קל בכנף המטוס"), טרגדיה שקוממה את מחנה השלום. כאן היתה החלטה בדם קר "להקטין את טווחי הבטיחות" של פגיעות התותחים, ובפיקוד דרום הודו שזה לא היה פגז תועה.

ללא "כיבוש" או מתנחלים להאשימם, הגיב הפעם מחנה השלום במתינות יחסית. ואחרי ירי של אלפי פגזים, דיווח סרן מגבעתי למופז על "חוסר אונים ותסכול, בתקופה האחרונה", קרי: לאחר "ההינתקות", הקסאמים פוגעים בלב קיבוצים, מחנות צבא ומיתקנים רגישים. הוכח, שההינתקות לא הביאה את "השקט" ששרון הבטיח, ולהיפך, הגשימה את נבואת "הקטיושות על אשקלון".

מחנה השלום והתקשורת המגוייסת לצידו מצאו פתרון מדהים לבעייתם: ניתוק הקשר הסיבתי בין המעשה לתוצאותיו, למשל - הקשר הסיבתי בין החרבתה של דוגית לבין ירי הקסאמים מתוך חורבותיה.

קיבוצי הסביבה, שחייהם הפכו לגיהנום, אינם מתנערים משמחתם המכוערת לאידם של המתנחלים. הם פשוט מתעלמים מן הקשר הסיבתי בין האש הניתכת עליהם לבין חורבן היישובים שספגו את מרבית האש במקומם, ומן "הרוח הגבית" שגירוש היהודים נתן ליורים.

ויש קשר סיבתי בין חיסול גוש קטיף, שהגן על עורפו של ציר פילדלפי, לנטישת הציר הזה, וממנה להפקרת מעבר רפיח, שבגללה כבר נפלו אצלנו טיל גראד רוסי - כפי שדיווח סגן הרמטכ"ל - וגם קטיושה, ומדובר בטווחים של 20-30 ק"מ. אפשר להמשיך ולמנוע מן הציבור את קשירת הקשר הסיבתי, הבסיס לתבונה האנושית, אך מה עושים בפועל? מקטינים עוד את "טווחי הביטחון", מפילים עוד קורבנות על מזבח ההינתקות?

באין ברירה, צה"ל חדר שוב לשטח, והאלוף קפלינסקי מכין את הצבא "לכיבוש נרחב יותר של הרצועה". כיצד ייקרא מיבצע ההתחברות-מחדש הזה לעזה - "הינתקות"? "התכנסות"?...

לימים, יימאס על הצבא לשמש כחיל כיבוש ומישהו יעלה על הרעיון הגאוני להקים שם יישובים אזרחיים. הצבא - הזמן פועל נגדו, הוא סובל מהתשה וזמנו קצוב, אבל יישוב אזרחי מכה שורשים וצומח, הזמן פועל לטובתו. הוא המתיש את האויב.

אם יעלה בדעת מישהו להשיב לאויב את התשובה הניצחת הזאת לחוסר האונים של הסרן מגבעתי, שהיא יחידאית לעם היהודי בא"י - כיצד נקרא לחומת היישובים החדש, שעוד מעט יצטרך להגן גם על אשדוד וקרית גת ומעבר להן? יש לח"מ 25 הצעות לשמות - נצרים, למשל, או מורג. גם נווה דקלים הוא שם יפה.

מפני שעוד יבוא יום, וניגמל מן הסיבתיות החלמאית, שרואה את האויב יורה את כל בליסטראותיו בחומה, מסיק מזה שהיא היא "המכשול לשלום", הורס אותה עד היסוד, ומתפלא למה לפתע בתי העיר נפגעים.

תסמין טיפוסי של מחנה השלום הוא "פאראדוקס הפייסנות": קוצר הרוח שלו (אולמרט: "לא נחכה לנצח") נותן לאוייב אורך נשימה, סימני החולשה שלו מגבירים את תוקפנותו, וזו מצידה כופה את "הקטנת טווחי הבטיחות". כך קטל פגז של פרס את הרוגי כפר כנא בלבנון, עפ"י ההגיון העקום שהפגזים ילחצו על העם, העם ילחץ על ממשלתו, ו... "יבוא שלום".

וכך גם נהרגה הילדה מבית להייה - מרוב "העייפות מנצחונות" של אולמרט, עייפות שעליה הכריז בנאום בניו-יורק.