הולנדר ולינדנשטראוס

אני מכיר היטב את שמואל הולנדר ואף את חלק ממשפחתו. נראה לי שבהעלאת נושא זה נעשה עוול חמור לשמואל הולנדר. אין, לדעתי, כל יסוד להניח שהיו או קיימים קשרים אישיים בין הנציב לבין עוזרתו. עם זאת, משעה שהוא (הולנדר) יצא במתקפה פומבית על מבקר המדינה עליו היה לצפות כי במקרה של "העדפה בוטה" של עובדת בלשכתו אנשים יחפשו גם את ההיבט הזה. הולנדר גם לא ציפה כי ממש בימים אלו תתברר בבית הדין תביעתו של אחד מעוזריו אשר טוען כי עדנה אלפסי היא זו שהרחיקה אותו מהלשכה ומשירות המדינה.

לצערנו הרב הנורמה בשירות הציבורי בישראל היא כי רק "מקורבים" הם אלו הזוכים לקידום - לעיתים קידום "מטאורי". על אחת וכמה כאשר מדובר, ככל הנראה, ב"מקורב מאד". מכאן ועד מתן פירושים שונים למושג "מקורב מאד" אפילו לעבר עניינים אישיים - המרחק קצר.

כאמור, הפרשייה המתוקשרת בין הולנדר ומבקר המדינה השכיחה לחלוטין את הרשימה "המפוארת" של הליקויים החמורים בהתנהלות השירות הציבורי. מי כבר זוכר כי המשטרה סוגרת מדי שנה אלפי תיקים על עבירות לא חמורות - רק בגלל "עומס"; כי קיימת הזנחה בהתכוננות להצפה ולחלחול המאיימים על מלונות ים-המלח; כי טיפולי ההקרנות לחולי סרטן מסכנים את חייהם; כי רופאי המשפחה מתרשלים בתפקידם; כי הקופות מגייסות חברים בדרכים לא חוקיות; כי קשישים נפגעים מהזנחה במוסדות גריאטרים; כי מיליוני שקלים שילם הביטוח הלאומי לנכים שלא היו זכאים לכך; כי במשרד החקלאות מתקצבים מחקרים מבלי לבדוק את כדאיותם; כי משרד החינוך לא יודע מה לומדים המורים; כי הפיקוח והבקרה על תקציב המדינה לקוי - ועוד ועוד ועוד.

אין חדש בכמות ובאיכות המחדלים של המינהל הציבורי. כל שנה הדוח של מבקר המדינה מצביע על ליקויים חדשים. צריך להבין - המינהל הציבורי הישראלי חולה במחלה קשה שנראה שהיא חשוכת מרפא. הפוליטיקה הישראלית האחראית על ביצועי הסקטור הציבורי לא עוסקת בנושא כלל וכלל ואף תורמת להזנחת (ואפילו ל"הזניית") המינהל הציבורי המקצועי.

כל ממצאי הדוח וההמולה התקשורתית סביבו מסתירים את העובדה כי הסובלים העיקריים מהדרך שבה מתנהלים העניינים במינהל הציבורי הישראלי הם אזרחי המדינה - משלמי המסים. רק מדינות מערביות מעטות דורשות מאזרחיהן לשלם שיעור כה גבוה של מסים בכדי לקיים מערכת ציבורית שתשרת אותם.

האזרח הישראלי לא מקבל "תמורה על האגרה". כספים רבים "מתאיידים" בדרך את המטרות הטובות. אולם, האזרח אינו מתקומם על מצב זה וממשיך לקוות כי "המערכת" הפוליטית תתקן את המצב. אולם, אנו יודעים כי המצב אינו משתפר ואף בנושאים מסוימים, כמו מינויים פוליטיים ושחיתות - המצב רק מחמיר.

בראיון בערוץ 10 אמר נציב שירות המדינה (והחזיק וחזר על דעתו זו גם, למרבה הפלא, הפרופסור דודו דרי, מומחה למינהל ציבורי מהאוניברסיטה העברית) כי דוחו"ת מבקר המדינה צריכים לחזור ל"מתכונתם הקודמת". קרי, דוחו"ת מפורטים וארוכים, ללא אזכור שמות, ללא תקשורת, משהו "סולידי" כזה הקל לעיכול לציבור ולפוליטיקה. פעם בשנה הנשיא, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה וגורמים אחרים עושים קולות ופנים חמורי סבר כאשר הם מקבלים את הדוח. מתקיימים כמה מפגשים מתוקשרים - וכולם צוחקים בדרך אל "הגאולה".

אלו, שפניהם חמורות סבר, אחראים לכל מה שמשתקף מהדוח. הם אלו אשר לא עושים מאומה בכדי לחלץ את המינהל הציבורי מהבור העמוק של חוסר היעילות והזלזול שבו הוא שרוי. לזה "מתגעגעים" שמואל הולנדר ופרופסור דודו דרי. אזרחי המדינה לא מתגעגעים לכך. הם רוצים שמישהו שם למעלה יעשה משהו.

מעבר לפרשייה של עדנה אלפסי, דוח מבקר המדינה מבטא את קריסתה של מערכת המינויים בשירות המדינה. אין זה חדש כי בשירות הציבורי הישראלי כבר מזמן נעלמה מערכת הקידום על-פי מצוינות (Merit) - אשר נציבות שירות המדינה היתה אמורה להיות הגורם המרכזי ביישומה. התמוטטותה של תפיסה זו אינה רק "אשמתה" של נציבות שירות המדינה. לפוליטיקאים חלק מכריע בנושא, להסתדרות ולתפיסה המסורתית של התקדמות על-פי ותק חלק נכבד בכך, למוסד הקביעות חלק נכבד - אולם אי אפשר להתעלם ממקומה של נציבות שירות המדינה בקריסה זו - ודוח 46 מוכיח זאת.

כבר לפני 17 שנה המליץ חיים קוברסקי ז"ל, אשר בחן את המינהל הציבורי בישראל - לבצע רפורמה כוללת בנציבות שירות המדינה. רפורמה זו לא בוצעה עד היום. נהפוך הוא, נראה כי נציבות שירות המדינה שקעה בבוץ של עצמה והתמקדה בעיקר בנושא המינויים הפוליטיים (בחלק מהמקרים בהצלחה לא רעה), אולם לא עסקה כלל באופן משמעותי בקידום המינהל התקין, הניהול היעיל, בניהול מתקדם של המשאב האנושי בשירות המדינה ועוד משימות רבות שעליה לקדם. לא זכורה לי כל תוכנית מערכתית כוללת אחת של נציבות שירות המדינה, במטרה להביא לשינוי יסודי בדרך ההתנהלות של השירות הציבורי המקצועי.