אגדה ושמה נאמנות

בימים טרופים אלו של שבר ומשבר, נתווספה אל מכלול צרותינו צרה נוספת, התקינות הפוליטית שמה. צרה זו לא מאפשרת לאיש לומר דבר אמת, אם האמת עומדת בסתירה למסכת הערכית של מעצבי גבולות השיח הציבורי.

אחת האגדות הנפוצות ביותר בחלל השיח התקין היא שערביי ישראל נאמנים למדינה. מפיצי המנטרה הזו לא מסוגלים להמציא ולו בדל ראייה לקביעה המופרכת הזו, ובכל זאת לא רבים הם המעיזים לקרוא תגר עליה. כשקם לבסוף מישהו וקובע שיש איזשהו פגם בהתנהלות האומה הערבית, הוא מוקע אל עמוד הקלון כגזען חשוך. ההתמודדות עם הטיעונים בצורה עניינית נחסכת מן הערבים ומתומכיהם באירופה ובשמאל הישראלי, וכך מונצח המצב בו אומה שלמה, המחולקת לאוסף של תת אומות, הנוטות להתפצל לעוד ועוד רסיסי לאומים, פועלת וחושבת עפ"י סטנדרטים שטניים, וכל גורם חיצוני המבקש להעביר ביקורת על האומה הערבית, מנוטרל באחת כ'קיצוני', 'ימני', 'פשיסט', 'מתנחל' או איזשהו כינוי אחר. ה'תקינות הפוליטית' וה'רב תרבותיות' כביכול, מחייבים אותנו להרכין ראש בפני האחר, כל עוד האחר איננו 'ציוני', 'יהודי', 'מתנחל', 'ימני', 'חרדי' וכיו"ב. ואם ה'אחר' הוא ערבי, אז ודאי וודאי שהדבר עדיף.

על אף מחויבותנו העמוקה לתקינות הפוליטית, גוברת כאן מחויבותנו לאמת, ולפיכך חייבים אנו לשאול: איך זה שאין לנו דוגמא אחת לדמוקרטיה ערבית; למדינה ערבית שבה זכויות אזרח בסיסיות נשמרות; להגנה ערבית על זכויות נשים; להגנה ערבית על זכויות הומוסקסואלים ולסביות וכו'? כיצד זה שהאומה הערבית הגדולה מתאפיינת באלימות אין קץ; כריתת ידי גנבים; הוצאות להורג לעיני קהל מתלהם ללא משפט ועוד כיו"ב מאפיינים? יש הטוענים כי יש כאן 'הבדל תרבותי' ואין לנו את הזכות לשפוט. נשים שעוברות ברית מילה או נרצחות על-רקע חילול כבוד המשפחה זה 'רק הבדל תרבותי' לדעתם. זה לא 'רק' הבדל תרבותי, זו גם בחירה מוסרית וערכית בעייתית ביותר.

ערביי ישראל ביחסם בינם לבין עצמם וביחסם למסגרת המדינית הדמוקרטית שבה הם חיים אינם שונים בדפוסי התנהגותם מאחיהם בני האומה הערבית. ובכל זאת, 'אסור לטעון כנגדם טענות גורפות', לדעת כוהני דת התקינות הפוליטית. לדעתי, אפשר וצריך להכליל לעיתים, בייחוד כאשר ההכללה משקפת מציאות חברתית קיימת וכשיש בה מידה רבה של אמת.

בעיית יחסם של ערביי ישראל למדינתם הינה תוצאה של סבך הזהויות הצולבות המאפיין את הציבור הערבי. ערביי ישראל מגדירים את עצמם כבנים לאומה הערבית הגדולה, המשתייכים לפלג הלאומי הפלשתיני של אומתם, וכאזרחי מדינת ישראל. זה כמובן בלוף מוסכם. הרי אין בעולם הפרדה חדה כל כך בין 'אומה' ל'עם' ול'לאום'. הציבור היהודי, השייך לאומה היהודית, לא ידרוש זכויות לאומיות בארץ זרה. לא יקום יהודי בברוקלין ויטען כי הוא בן ל'אומה היהודית' אך שייך ל'פלג היהודי הברוקלינאי' מבחינה לאומית, ולכן על ארה"ב להעניק לו זכויות לאומיות נפרדות מאלה שלהן זוכים שאר אחיו היהודים.

כעת מתחילים לחוות את המגמה הזאת באירופה, שכן הקהילות הערביות בצרפת ובאנגליה, דורשות מן הממשלות שם הכרה בהן כבמיעוט לאומי, מה שמחייב מתן 'זכויות לאומיות' למיליוני מהגרים ערביים באירופה.

בעיית הזהויות הצולבות קובעות במידה רבה את דפוסי הפעולה, ההזדהות והנאמנות של ערביי ישראל:

- הם אזרחי מדינת ישראל רק לצורך קבלת זכויות אזרח עודפות, ביניהן חריגות קיצוניות מן הגבולות הרחבים למדי של חופש הביטוי; אי מתן תשלום לחברה בצורת שירות צבאי או שירות לאומי אחר; מוסר תשלומי מסים ירוד; ניצול מרבי של 'מכסת המיעוטים' הנקבעת במוסדות להשכלה גבוהה בארץ, הנותנת עדיפות לסטודנטים ערביים ומפלה בינם לבין עמיתיהם היהודים עפ"י פרמטרים גזעניים; השתלטות ברוטלית על אדמות מדינה ובנייה פרטיזנית ללא רשיונות ואישורים ברמה הארצית והמוניציפלית כאחד; תמיכה גורפת באויבי המדינה ועוד כיו"ב.

- הם פלשתינים, ולכן בכל עימות בין ישראל כמדינה לבין הציבור הפלשתיני תמיכת ערביי ישראל ונאמנותם נתונות באופן אוטומטי לבני עמם.

- הם בני האומה הערבית הגדולה, ולכן בכל התנגשות בין המערב כציביליזציה לבין העולם המוסלמי הם יתמכו בבני אומתם.

במאמר שפרסם דן שיפטן 'בתכלת' (13) תחת הכותרת 'זהותם החדשה של הח"כים הערבים', מגולל המחבר מסכת רחבה של התבטאויות ודפוסי פעולה ערביים בישראל שאיננה מותירה מקום לספק: נאמנותם של ערביי ישראל למדינה היא אגדה. בימי נחיתת טילי הסקאד העירקים בישראל, עלו על הגגות בצהלות שמחה המוני ערבים. היקף השמחה וביטויי התמיכה הגורפים להם זכה העריץ מעירק השתקפו היטב בחברה הערבית הישראלית בכללותה. אז הוציא יוסי שריד את נשק יום הדין שלו ופלט נחרצות: 'שיחפשו אותי'. אל דאגה, האבדה נמצאה.

'בראיון שהעניק לבטאון תנועת רק"ח 'אל איתיחאד', בבוקר נחיתתם של טילי הסקאד בישראל, אמר האשם מחאמיד כי בפלישה לכווית החזיר חוסיין לאומה הערבית את תפארת המסורת המוסלמית'(שיפטן שם עמ' 35), כמו כן כינה את החיזבאללה: 'תנועת שחרור לאומית מן המדרגה העליונה'(שם עמ' 32).

החרה החזיק אחריו הד"ר בשארה שקבע כי: 'חיזבאללה הוא כוח לאומי אמיץ שלימד את ישראל לקח'(שם). מר בשארה, שיצא זכאי בדין לאחר שישב על בימה אחת עם השייח נסראללה ושאר צוררי ישראל, וקרא למנהיגי הטרור הללו לאחד כוחות יחד עם הח"כים הערביים בכנסת נגד 'הישות הציונית', אף הוסיף את הערכתו המלומדת כפרשן לעצמו: 'אמרתי בסוריה שהחיזבאללה נאבק בגבורה ובאינטיליגנטיות, שהוא ניצל את התקשורת בצורה נכונה וגילה עקביות מדהימה'('כל בו' 14.6.02).

בית המשפט העליון, ששלח את טטינה סוסקין מפיצת כרוז החזיר לשנתיים בכלא, ושהצעיד שורה ארוכה של רבנים ומתנחלים על פשעים מסוג 'אי מניעת רצח יצחק רבין' או 'תמיכה בדין רודף' וכו', כנראה לא סבור שתמיכה ושיתוף פעולה של חבר בכנסת ישראל, עם ארגון ששם לו למטרה להשמיד את מדינת ישראל על יושביה היהודיים, זה פשע.

טוב, יאמר התקין פוליטית המצוי, הכל נובע מ'הכיבוש'. ניתן להם מדינה, נפתור סופית את הסכסוך ושלום על ישראל. על כך משיב לו מר בשארה באותו מאמר את הדברים הבאים: 'הקמת מדינה פלשתינית היא הסדר זמני שלא יפתור את הסכסוך. נושא הפליטים לא ייפתר בשתי מדינות אלא במדינה דו לאומית. אם היהודים יתעקשו לחיות במדינה יהודית עם רוב יהודי ולא להחזיר את הפליטים, הסכסוך לא יפתר'(שם).

נו, יתעקש התקין פוליטית, מדובר הוא ב'עשב שוטה' ובדמות שוליים שאיננה מייצגת. ואולם התמונה העולה משורה ארוכה של ממצאים היא ברורה ומחרידה – הקיצוניות של נציגי הציבור הערביים משקפת קיצוניות זהה אם לא למעלה מכך ברמה החברתית הכוללת, והדבר השתקף גם בבחירות ברשות הפלשתינית, כאשר החמאס ניצח את הפת"ח, משום שלדעת ערביי הרשות הפת"ח 'מתון' מדי.

לפי שיפטן, המגמה הזאת מאפיינת גם את ערביי ישראל ונציגיהם: 'ההבדלים הקיימים בין הסגנון, הדגשים ודרגות החומרה של התבטאויות חברי הכנסת הערבים אינם משנים... את התמונה הכוללת העולה מבדיקה יסודית של התבטאויותיהם. בדיקה זו מצביעה על מגמה הולכת ומעמיקה, שבמסגרתה משתרשת... בקרב המנהיגות הערבית במדינת ישראל, הדחייה הגורפת של אותן הנחות יסוד הנתפשות על-ידי הרוב היהודי בישראל כאינטרסים הקיומיים של הקולקטיב הלאומי שלו. לדחייה זו שלושה מרכיבים עיקריים: א. שלילת ההצדקה הפוליטית והמוסרית של המדינה היהודית; ב. הזדהות גלויה עם אויביה הקשים ביותר של ישראל; ג. גילוי הבנה, ולעיתים אפילו תמיכה, במאבק האלים ובטרור נגד הציבור היהודי במדינה'(שיפטן שם, עמ' 2).

דפוסי פעולה אלו משקפים לדעת שיפטן דעות רווחות בציבור הערבי הישראלי: 'הרדיקליזציה הפוליטית של נציגי המיעוט הערבי בכנסת משקפת... תהליכי עומק המתחוללים בקרב ציבור זה בזמן האחרון...'(שם עמ' 44).

לבעיה המקומית יש כמובן גם הקשר רחב הרבה יותר. קו ישיר מחבר בין אוטובוסים מפוייחים וילדים חרוכים ברחובות ישראל, לבין מגדלי התאומים, הפנטגון, פסלי הבודהה הענקיים שפוצצו באפגניסטן, ההכרזה על סלמאן רושדי ועל אוריאנה פלצ'י כבני מוות באירופה, האלימות והטרור בחבל קאשמיר וכו'.

קו זה הוא הקו המשרטט את מפת העולם הערבי/איסלאמי, הזהה למפת הטרור העולמי. ישראל נתפסת בעיני העולם הערבי הסובב אותה כמצודה צלבנית, מערבית ועויינת. באנגליה ובצרפת, באיטליה ובארה"ב, אנו מזהים דפוסי פעולה ערביים זהים לאלו המוכרים לנו כאן בארץ: תביעת זכויות אזרח בשם הדמוקרטיה, ואופנסיבה כוללת נגד כל מה שהמערב מייצג, כולל הדמוקרטיה.

לפי פלצ'י: 'בסינוד שהתקיים בחסות הוותיקן באוקטובר 1999 בסוגיית היחסים בין נוצרים למוסלמים, פנה מלומד איסלאמי חשוב לקהל ההמום והכריז בעזות מצח שאננה: 'בכלים הדמוקרטיים שלכם נפלוש אליכם, בכלים הדתיים שלנו נשתלט עליכם.'('הזעם והגאווה' עמ' 8).

באותה רוח מתאר העיתונאי גו'ן רונסון בספרו Them (עמ' 1) את הכרזת הג'יהאד של השייח עומר בכרי מוחמד על בריטניה. לפי החוקר הנודע סמואל הנטינגטון: 'כישלונה הכללי של הדמוקרטיה הליברלית להכות שורש בחברות המוסלמיות הוא תופעה נמשכת, וחוזרת ונשנית כבר מאה שנים... הגורם לכישלון הזה... הוא טבען של החברה והתרבות האיסלאמית, שאינו מסביר פנים לתפישות הליברליות המערביות.'('התנגשות הציביליזציות' עמ' 143), וביחס לעתיד קובע הנטינגטון כי: 'בינתיים יערער הגידול באוכלוסיה המוסלמית את היציבות הן בחברות המוסלמיות והן בשכנותיהן. המוני צעירים... יוסיפו להניע את התחייה האיסלאמית ולעודד לוחמנות, מיליטריזם והגירה איסלאמית.'(שם עמ' 153 – 154).

מדובר, אם כן, בפער עמוק המפריד את הציביליזציה המערבית מזו המוסלמית והמוליך את שני הצדדים לקראת התנגשות בלתי נמנעת. אפילו שלושת צבעי האחווה, השוויון והחירות הצרפתיים לא יכלו לגלות אורך רוח לרעלות הנשים המוסלמיות והם אסרו אותן בחוק. ברור, אם כן, שהסכסוך הישראלי ערבי איננו אלא סימפטום בודד וכמעט שולי של התנגשות רחבה הרבה יותר. מכאן שגם אם יצליחו הערבים להביס אותנו חלילה, לא יהא זה קץ המלחמה, כי אם סיומו הלא כל כך מוצלח של קרב אחד קטן שלאחריו תגלוש האלימות הערבית אל מעוזי הציביליזציה המערבית: ארה"ב ואירופה.

השאלה הגדולה היא מתי יבינו אי שם באירופה כי ישראל היא חלק מן הציביליזציה המערבית, לטוב ולרע, ולא קורבן שיש להקריבו על-מנת לשכך את זעמו של המולך החדש של המערב – 'העם הפלשתיני'. והשאלה היותר בוערת ברמה המיידית והמקומית היא: מתי יבינו במה שקרוי 'השמאל הישראלי', שבני בריתם הנתמכים על ידם אינם אלא חבורה של מתנגדי שלום מחרחרי ריב, מדון ואלימות, המונהגים ע"י נציגי תנועות איסלמו-פשיסטיות המאיימות על שלום האזור ועל שלום העולם?

מתי יבינו שדרישה ל'שוויון זכויות', ואפילו זכויות עודפות ואפליות מתקנות לאזרחי ישראל הערביים, שיצאו בריקודים כאחיהם העירקיים ירו עלינו סקאדים, או כאשר אחיהם הסעודים הפציצו את הפנטגון ואת מגדלי התאומים, וחילקו דברי מתיקה ברחבי ירושלים, דרישה כזו איננה מלמדת על 'נאורות', ועל 'סובלנות', או על 'פתיחות' ועל 'פלורליזם רב תרבותי', כי אם על עיוורון קולקטיבי המייצר איום ממשי על הדמוקרטיה, על השלום ועל הקיום באזור ובעולם כולו.