חבורת ברווזים צולעים

לו הייתי במקומם של אחמדינג'אד ונסארללה, לא הייתי מודאג במיוחד. די להסתכל על חבורת המנהיגים והמפקדים שעומדים מולם כדי להבין ששום דבר רע במיוחד לא הולך לקרות להם ולתאגיד הטרור הבינלאומי שהם מנהלים, בעתיד הקרוב.

לג'ורג' בוש, ברווז צולע בפני עצמו המתקרב בצעדי ענק לשנתו האחרונה בבית הלבן, אין באמת בני ברית שהוא יכול לסמוך עליהם. בן בריתו הקרוב, טוני בלייר, מתחרה בחוסר הפופולריות שלו בנשיא בוש עצמו. עושה רושם שהוא יסיים את כהונתו מוקדם מן הצפוי תחת עננה פלילית כבדה בפרשייה בה כבר מסובך מקורבו וידיד השמאל הישראלי מייקל לוי.

במזרח התיכון בוש צריך להחליט אם לאפשר פגיעה בבן בריתו, ראש הממשלה הלבנוני, החלש, פואד סניורה, או בבן בריתו החלש עוד יותר, מחמוד עבאס, הידוע כ"אבו-מאזן", או לחסום את בעלי בריתו הטריים, אולמרט-פרץ, תוך הנחתת מכה אנושה למעמדם מבית אם ישראל לא תזכה בהישגים משמעותיים בעקבות המכה הקשה שספגה ליוקרתה.

הפתרון שבוש רואה, כנראה, הוא להסיט את האש הישראלית לכיוון דמשק שעימה לבוש יש חשבון לא קטן. גם על הסיוע שמשטרו של אסד מעניק לארגוני הטרור הפועלים בעירק.

לא הייתי מציע לעצמנו להתנדב שוב להיות "קבלן הביצוע" בשירות האינטרסים האמריקנים ולבחון היטב מה באמת משרת את הצרכים שלנו. בפעמיים הקודמות שסיפקנו לאמריקנים שירותים כאלה זו היתה הצלחה טקטית מזהירה ואסון אסטרטגי מן המעלה הראשונה שאנחנו סובלים את תוצאותיו עד עצם היום הזה.

הפעם הראשונה היתה בספטמבר 1970, כאשר משטרו של חוסיין בעבר הירדן נלחם בארגונו של יאסר עראפת וטנקים סוריים פלשו לתוך ירדן. ישראל איימה במלחמה על סוריה והכוחות הסוריים נסוגו. היתה זו הזדמנות פז לאפשר לרוב הפלשתיני בירדן להקים מדינה ולהפוך את הסכסוך הפלשתיני לסכסוך גבולות פשוט. האנומליה הזו ששמה ממלכת ירדן היא הגורם העיקרי למה שקרוי "הבעיה הפלשתינית".

בפעם השנייה, בתחילת שנות השמונים, סייענו לאירן במלחמתה נגד עירק בנשק וחלפים חיוניים, שוב לבקשת ארה"ב, שהייתה מנועה לעשות זאת ישירות מטעמים פנימיים ואחרים. הממשל האמריקני נענה אז ללחץ של סעודיה וכוויית וחברות הנפט שחששו מהתחזקות עירק שנדמה היה כי עומדת לנצח במלחמה ההיא. ניצחון עירקי היה ממוטט את משטר האייטולות באירן ולסאדם היה פחות דחוף לחסל חשבונות עם כווית וישראל בעקבות התבוסה שלו.

כרגע עדיפה לישראל סוריה מוחלשת ומבודדת בראשותו של באשר אסד מכל אלטרנטיבה אפשרית אחרת. אם האמריקנים סבורים אחרת, יכבדו ויבצעו זאת בעצמם.

אשר לצמד אולמרט – פרץ: הם נכשלו בהפגנת מנהיגות כבר בצעד הראשון, שהייתי מצפה במיוחד ממי שאין לו רקע צבאי ואין לו מחויבויות אישיות כאלה ואחרות לפיקוד הצבאי. אין שום ספק בכישלון המהדהד של הצבא הן בדרום והן בצפון שהביא לתוצאות הקשות שסיבכו את ישראל במערכה הזאת. הדבר הראשון שהיה צריך לעשות הוא לוודא שהמפקדים האחראים לכישלון יושעו מהפיקוד ולא יהיו הם שינהלו את המערכה. אני מדבר על מפקדי האוגדות, אביב כוכבי בדרום וגל הירש בצפון, על אלופי פיקוד הדרום והצפון ועל הרמטכ"ל. כי הכישלון היה גם בנהלים, גם בביצוע וגם בהפקת הלקחים.

לנוכח ההשלכות הקשות, לפני שמחזירים את כושר ההרתעה לישראל, צריך להחזיר את עיקרון האחריות האישית והפיקודית לצבא. התוכניות מוכנות, היעדים ברורים והיה צריך להטיל את הביצוע על מפקדים אחרים. יש לכך תקדימים; מספר ימים לתוך מלחמת יום הכיפורים, כשהתברר שאלוף פיקוד הדרום שמואל גורודיש אינו מצליח להשתלט על המערכה ועל מפקדי האוגדות, הוא נשלח אחר כבוד לנהל מרדפים אחרי הקומנדו המצרי בדרום סיני ובמקומו מונה למפקד החזית רב אלוף חיים בר לב.

היתה לאולמרט-פרץ הזדמנות אמיתית לגלות מנהיגות והיא הוחמצה. כרגע, לא ברור לי כלל אם הם יודעים מה הם עושים ומה הם הולכים לעשות מחר. ברור שהופעל בשתי החזיתות מעט מדי כח ולאט מדי. הכרזה על מצב מלחמה עם לבנון, שהיינו זכאים לה על-פי כל כללי החוק הבינלאומי, והכנסת 2 אוגדות לשטח במקביל להתקפות מהאוויר היתה הרבה יותר אפקטיבית ולא בטוח כלל אם לא החמצנו את השעה. בעצם, אנחנו תלויים עתה יותר במעשי החיזבאללה. אם נאסראללה יתפתה ויעשה משהו חמור במיוחד תהיה הזדמנות נוספת לעשות את מה שצריך. אם הוא יוריד את המינון של ההתקפות שלו הוא ייצור לחץ בינלאומי הולך וגובר על ישראל שישאיר אותנו עם עוד החלטת או"ם ריקה מתוכן שלא תמומש ובלי להשיג אף אחד מהיעדים שאנחנו שואפים להגיע אליהם.

קרוב לוודאי שלא יהיה מנוס בסופו של דבר מעסקה כזו או אחרת לשחרור אסירים. עסקה כזו, אחרי הישג משמעותי שלפחות היה מחליש מאוד את החיזבאללה, היתה אולי נסבלת. ההזדמנות הזו הוחמצה עקב גרירת הרגליים של הדרג המדיני ושל רמטכ"ל שמרגיש יותר נוח עם הפעלת כוחות אוויר מאשר עם הזזת כוחות יבשה בתנאי קרב – משהו שמעולם לא התנסה בו.

אין לנו הרבה זמן. עוד שבועיים מנהיגי העולם רוצים לצאת לחופשת אוגוסט והם לא יתנו לתבערה במזרח התיכון להימשך ולשבש להם את החופשה.