מדיניות קבועה של אין הכרעה

אם בוחנים בעין חדה וחודרת, את כל המהלכים המדיניים והחברתיים של ישראל לאורך כל שנות קיומה, אנו נתקלים שוב ושוב במדיניות עקבית של "אין הכרעה".

במה דברים אמורים. בישראל, כל מעשה, פעולה או מהלך מבוצע באופן חלקי, מהוסס, לא שלם, חצי עבודה, מאולתר, ללא ראייה מעמיקה עתידית של ההשלכות וההשפעות הנגזרות והמתגלגלות של המהלך. כל פתרון או הסדר אינו סופי ויציב המחזיק מעמד לאורך זמן. אין הכרעה. זה שם המשחק.

מדינה החפצה חיים, חלה עליה חובה קדושה לקבל הכרעות איתנות חזקות ויציבות לאורך זמן. הכרעה היא גורלית וקיומית לחברה ולעתידה. בהכרעה גלומים חיותה וכבודה של המדינה והחברה.

דוגמאות אחדות:

בכ"ט בנובמבר 1947 הוחלט באומות המאוחדות על חלוקת אדמת ארץ ישראל בין היהודים והערבים. במעשה לא אחראי ואפילו גורלי, הסכמנו לקריעת הארץ לשתי מדינות כשידענו, שמולנו יש התנגדות ערבית נחרצת. נהגנו ברמייה עצמית, שכאילו יום יבוא ונחייה בשלום עם הערבים. כל בר דעת מבין ששתי מדינות על חלקת אדמה זעירה זו לשתי אוכלוסיות עוינות, היא מעשה בלתי אפשרי בעליל. נהגנו בשיטה של אין הכרעה.

במאי 1948, בעודנו חווים את פרעות הערבים, הכרזנו על הקמת המדינה. לחמנו כאריות, בכוחנו הדל, והדפנו את צבאות ערב שפלשו על-מנת לכבוש את ארצנו. במקום לבצע עבודה שלמה, ע"י עוד מאמץ צבאי נוסף, ביצענו חצי עבודה, השארנו ערבים עוינים ואויבים בתוך ארץ ישראל. שוב אין הכרעה.

ב- 1949 במשא-ומתן עם הערבים ברודוס, במקום לדרוש ממדינות ערב, דרישה אחת ויחידה, לפנות מיידית את צבאותיהן מארץ ישראל, כי הסכסוך לא נוגע להן, הסכמנו לכיבוש חלקים מהארץ, ע"י אותן מדינות שצבאותיהן ביקשו להשמידנו. עוד פעם אין הכרעה.

במעשה חלמאי נדיר ומדהים, הסכמנו להעביר על אדמת ארץ ישראל, קו מפריד, הזוי, מטורף, פתלתול, ארור ומקולל בינינו לבין הערבים שלימים נקרא "הקו הירוק". קו וירטואלי, בלתי אפשרי שחשבנו שיהווה קו גבול כביכול, שיביא שלום כביכול. אין הכרעה.

הסכמנו במשך שנים רבות להתנהגות הפרועה והנפסדת של הערבים, שעברו קו וירטואלי הזוי זה, לגנוב מיישובים חקלאיים שלנו מכל הבא ליד ואף להרוג בנו. במקום לקבל החלטה מכרעת לקום ולזרוק אותם לאחיהם הפליטים מחוץ לארץ ישראל, ביצענו "פעולות תגמול" אומללות, חסרות מעוף וראייה עתידית, שהתגאינו בהן, ושלא הביאו מזור. שוב אין הכרעה.

מאז 1948 ועד עצם היום הזה, אין למדינתנו גבולות ובירה מוכרים. ישבנו בשקט כל השנים ולא עשינו דבר בנדון. נהגנו בשיטת אין הכרעה.

נקרתה לנו הזדמנות ב- 1956, בתאום עם צרפת ואנגליה, להכות במצרים, שכבשו את רצועת עזה, נכנסנו לסיני והגענו עד למבואות תעלת סואץ. נסוגונו בעקבות הסכם רעוע המזכיר את הסכמי שביתת הנשק הרופפים מ- 1949. שוב אין הכרעה.

במקום לשלול את נוכחותם של הערבים במדינתנו, העוינים אותנו ומייחלים להיעלמותנו, באופן תמוה ביותר, הענקנו להם אזרחות ישראלית, עם זכות לבחור ולהיבחר. עוד מעשה של אין הכרעה.

החל מיוני 1967, היינו בעמדת כוח אדירה, שלטנו בשטח ענק, מתעלת סואץ ועד רמת הגולן ונהר הירדן. "מחכים לטלפון מהערבים". "שטחי פיקדון". "שטחים מוחזקים". השארנו את הערבים בתוכנו מתוך תקווה הזויה, שיבוא שלום כביכול ונחיה יחד כביכול. שוב אין הכרעה.

אחרי אוקטובר 1973, יצאנו מתוך עמדה צבאית נחותה, ובמהלכים צבאיים מזהירים ומופלאים, חדרנו ל"אפריקה" המצרית ממערב לתעלת סואץ, ובמזרח התקרבנו מאד לדמשק. אך פעם נוספת אין הכרעה.

עם עלייתו לשלטון של מנחם בגין ז"ל ב- 1977, ויתרנו על סיני, על תעלת סואץ, על מקורות הנפט ועל התיירות. התגלגלנו להסכם אי לוחמה עם מצרים, שלום כביכול. מצרים עוינת אותנו ונוהגת בנו כאויבים לכל דבר ועניין. ההסכם עם מצרים הוא בפירוש המשך שביתת הנשק מ- 1949. כמו אז, גם בהסכם הזה אין הכרעה.

גאולה כהן, חברת כנסת לשעבר, חזרה, דרשה, זעקה וביקשה מראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל לספח רשמית את יהודה שומרון וחבל עזה למדינת ישראל. גם כאן לא היתה הכרעה.

בהפרדת רצועת עזה מסיני, בהשארתה בצד שלנו, ובויתור על סיני כולה, החלה ההידרדרות של המדינה במדרון חלקלק אל תהום חשוכה מסוכנת וגורלית לקיומנו. שוב אין הכרעה.

ב- 1982 צבאנו נכנס ללבנון על-מנת לחסל את כנופיות הטרור הערביות, שבראשן עמד הארכי-טרוריסט הידוע. במקום להשמיד אותן ואת הראש שלהן, פתחנו לשונאי ישראל אלה, את הדרך לתוניס. עוד פעם אין הכרעה.

במשך כ- 18 שנה פעלנו בלבנון נגד ארגוני טרור, שצצו שם. חיילינו מסרו נפשם בארץ אוכלת יושביה זו, בשנת 2000 ברחנו משם. שוב ללא הכרעה.

ב- 1992-93 ישבו באוסלו, שבנורווגיה, נציגי ישראל ונציגי הערבים מתוניס. כנראה שנציגים אלה ידעו מראש שלא ניתן להגיע להסכם שלום סופי ומוחלט, בגלל בעיות עקרוניות, כמו גבולות, ריבונות, ירושלים, זכות השיבה ועוד, לכן ערכו הסכם, שבמודע ובמתכוון אין בו שלום ואין בו הכרעה.

החל משלהי שנת 2000 נתקלנו בהתקוממות ואלימות קשה מצד הערבים. עקרנו יהודים והרסנו יישוביהם בפינת חמד קטנה בחבל עזה, ברחנו משם. מה יצא לנו מזה. "הרווחנו" עליית שלטון טרוריסטי. שוב שמרנו על העיקרון של אין הכרעה.

סביר מאד להניח שהעימות עם כנופיית החיזבאללה בלבנון יסתיים וישקוט, גם כן ללא הכרעה.

היריעה קצרה והרשימה ארוכה. הובאו לעיל דוגמאות על קצה המזלג בתחומים הפוליטי והמדיני. אך גם בתחומים הרבים של החברה כמו למשל חינוך ובריאות, כל המערכות פועלות בשיטת אין הכרעה. להזכיר רק דוגמה אחת: הסכנה בצמתי מסילות ברזל וכבישים, אין הכרעה.

בכל פעם שחלה חובת ההכרעה בנושא מסוים, אנו נוהגים בשיטת אין הכרעה. כשהשנים חולפות, הנושא המסוים מתפתח למצב חמור יותר, אנו נדרשים שוב לקבל הכרעה, ואז שוב נוהגים בשיטה הנפסדת של אין הכרעה. לאורך הזמן, אנו עומדים מחדש לפני אותו נושא מסוים והפעם במצב קשה יותר. שוב אין הכרעה. מעגל סגור, שחוזר על עצמו, שהולך ונעשה חמור ומסוכן יותר ויותר.

נתעכב על דוגמה אחת שהובאה לעיל בנוגע לגבולות מוכרים ולבירה מוכרת. משום, שב- 1948 לא קיבלנו הכרעה סופית ונחושה בנדון, ראו לאיזה מצב חמור הגענו בנושא זה. מי, שחושב, שניתן היום להגיע לגבולות ובירה מוכרים, נוטל על עצמו אחריות כבדה. הוא טועה ומטעה.

איך קורה, שבמשך 19 שנה, מדינה קבעה את בירתה בעיר חצויה, שחלקה (המזרחי) נמצא בידיים של מדינה כובשת, שצבאה בא להשמידנו. אין דבר כזה באף מדינה בעולם, או בהיסטוריה הפוליטית.

היעלה על הדעת, שמזרח לונדון יימסר לאוכלוסיה עוינת ותומכת טרור, הרוצה להשמיד ולמחוק את כל אוכלוסיית בריטניה. כנ"ל פריז, כנ"ל רומא, ועוד.

לאחר יוני 1967 ניסינו לתקן המעוות. האם הצלחנו. עיר הבירה ירושלים, שקועה בתוך אי סדר וטירוף מערכות הזוי, הן מבחינת האוכלוסיה והן פוליטית. זו דוגמה של ניהול בשיטת אין הכרעה. בשיטת "הזמן יעשה את שלו". "סמוך". "אל תדאג". הכול יהיה "בסיידר". כך אנו נוהגים בכל מערכות חיינו ומחמירים את מצבנו מעת לעת ומשנה לשנה.

לא צריך חוכמה גדולה כדי להבין, שמדיניות של אין הכרעה, בחשבון מצטבר, בולעת תקציבי ענק, לעומת מדיניות של הכרעה שהיא זולה ולא גורמת למשק המדינה עומסים תקציביים גדולים.

לא. אנו לא טיפשים. מדוע אנו נוהגים כל השנים בשיטת אין הכרעה. האם זה מקרי. האם זה נעשה מתוך היסח הדעת, או רשלנות, או חוסר מיומנות. האם יש הכוונה חיצונית של המערב, מתוך אינטרסים כלכליים גלובליים, שהם לא בהכרח לטובת המדינה, או לטובת היהודים והשאיפות הלאומיות שלנו, שישראל תנוהל במכוון, בשיטה של לא הכרעה. יכול להיות. אם כן, אנו אומנם מקבלים הרבה כסף מהמערב, אך משלמים בהרבה חיי אדם ובפגיעה קשה בעתיד החברה ובאיכות חיינו.

האם התמיכה של המערב מסיטה אותנו לפינה של אין הכרעה, וכך המערב מחליש אותנו. האם המערב חושש, ממצב שבו ישראל תנוהל בשיטה של הכרעות חדות ברורות. האם המערב חושש מהשתלבות של ישראל במזה"ת, וממצב, שבו ישראל תחזיק בהגמוניה כלכלית חזקה ויציבה במזה"ת, שתהווה תחרות כלכלית קשה למערב. הגמוניה כלכלית של ישראל במזה"ת היתה גורפת וחוטפת מן המערב שוק אדיר של מאות מיליוני ערבים. האם המערב תומך בישראל על-מנת לכוון ולנתב אותה למדיניות של אין הכרעה. האומנם אנו סמרטוטים.