מהי מועצת העיתונות?

מועצת העיתונות מתארת באתר האינטרנט שלה את עצמה כ:

מועצת העיתונות בישראל היא גוף וולונטרי, שהוקם במשותף על-ידי העיתונות (מו"לים, עורכים ועיתונאים) ונציגי ציבור – כמו גופים מקבילים בעולם. המועצה מופקדת על שמירת הערכים של עיתונות חופשית וטובה, ובמסגרת זו היא קובעת את כללי האתיקה החלים על כלי התקשורת ואוכפת את הכללים האלה.

מטרותיה המרכזיות של המועצה הן:

• לשמור על חופש העיתונות ועל זכות הציבור לדעת.

• להגדיר כללי אתיקה עיתונאית לכל העוסקים בתקשורת ולפקח על קיומם.

מועצת העיתונות דנה בתלונות על הפרת כללי האתיקה העיתונאית. היא מפעילה בתי דין לאתיקה, שבסמכותם לגזור על עיתונאי או כלי תקשורת עונשים שונים: מאזהרה ופרסום התנצלות עד פרסום ההחלטה נגדו בעיתונים.


גוף וולונטרי, שאיננו מאוגד בשום צורה שהיא, איננו אושיה משפטית, ומכאן אינו יכול לתבוע ואינו יכול להיתבע. אי אפשר לעתור נגדו, אי אפשר להתלונן עליו, אוויר פשוט אוויר.

ומכאן שמי ששומר על חופש העיתונות בישראל, ומי שמגדיר את כללי האתיקה ומפקח על קיומם בישראל – הוא אוויר, אפילו לא בלון, סתם אויר.

גם פעם הוא היה אוויר, אך אז האנשים שבו הפיחו בו תוכן ונשמה – והיום, חבל על הזמן. אז בואו נבדוק מה האוויר הזה צריך לעשות, ומי מחליף אותו בגלל ריקנותו:

על חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת יש הרבה שומרים: הכנסת, בית המשפט העליון, עמותות שונות המאוגדות על-פי חוק, מרבית העבודה נעשתה כבר (בג"צ קול העם וכל הרב שהביא בעקבותיו) – ולכן יהיה לנו חופש עיתונות וחופש ביטוי גם ללא מועצת העיתונות.

הגדרת כללי האתיקה, הושלמה בימים הטובים של המועצה, וניתן לעבור את תקופת השיממון, גם ללא מועצה.

ואז הגענו לנושא האחרון, הפיקוח על האתיקה העיתונאית. ומתברר שאין בימינו אף גוף אחר ששומר על האתיקה העיתונאית.

בימים של קשר הדוק בין הון-שלטון-עיתון, חלה חובה יתרה לשמור על האתיקה העיתונאית, ובימים של מלחמה על אחת כמה וכמה, ואין פיקוח, אפילו לא בלון ריק – אוויר – רק אוויר.

והמצב נמשך כבר הרבה זמן, והוא אסון לדמוקרטיה שלנו, אסון לחופש הביטוי, אסון לחוסן החברה.

הד"ר ניצה שפירא ליבאי מילאה את מקום נשיא המועצה, ניסתה להתמודד עם העיתונאים העורכים והמו"לים השולטים במועצה ללא מצרים, עד שכשלו כוחותיה, הרימה ידיים והתפטרה.

מדי כמה זמן עולה איזה שם של מועמד או מועמדת, אך ככל שחולף הזמן, הם כנראה מבינים במה מדובר ולא שומעים עליהם יותר. פשיטת רגל, פשוט פשיטת רגל.

וכאשר גוף כל כך חשוב ועקרוני פושט את הרגל, חלה על החברה למצוא לו אלטרנטיבה ראויה, ואנחנו כבר ממש מאחרים את הרכבת. יש שאומרים שאת האתיקה העיתונאית יש לעגן בחוק נפרד (כפי שקיים בחלק מהמדינות) חסרונה של גישה זו בהיותה משליטה את הכללים של המערכת השלטונית ישירות על העיתונות, וייתכן שהיא מגבילה מדי את חופש העיתונות.

יש שאומרים שיש לפזר את המועצה, ולבנותה מחדש על-פי חוק, וחבריה ישפטו עצמם בעבירות אתיות, על-פי אותו חוק (בסגנון לשכת עורכי הדין).

יש שיגידו שחובה בינתיים לאגד גוף חיצוני, בדומה לעמותה לאיכות השלטון, ולתת לו עצמה ציבורית וגיבוי ציבורי, הגוף ייקח על עצמו לשמור על אתיקה עיתונאית, באמצעות טיפול אישי בעיתונאים שסורחים, ובאמצעות הדין הכללי. יש סעיפים בדין הכללי באמצעותם ניתן להשחיל עיתונאים שסרחו, זה מחייב מאמץ, זה מחייב מודעות, אך מול הואקום הקיים היום, המאמץ שווה מאוד והכרחי. יש עוד דרכים לטפל באתיקה (כמו שמטפלים באסתטיקה) על-פי דירוג אתיקה, על-פי רשימות שחורות ולבנות – והכול בכפוף לחוק.

לדעתי יש לתקוף במקביל את כל 3 האלטרנטיבות, ומהר, החורים כבר גדולים, הספינה מתמלאת מים, אף אחד לא מטפל בחורים, והמשאבות לא עובדות.

קשה לי להאמין שמישהו בכנסת ירים את הכפפה, כי מי יהין להיכנס היום במועצת העיתונות – כאשר אין כל דרך לאכוף על חבריה אתיקה עיתונאית, ומה יישאר ממנו אחרי שייכנס, קשה לי גם להאמין ששר המשפטים הנוכחי מתאים לטפל בעניין.

לא טוב, ממש ממש לא טוב. אז מה, נמשיך לשבת בחיבוק ידיים? ככה ניתן למועצת העיתונות להרוס לנו את העיתונות?