העיקר הי"ד

כשהיינו צעירים (כלומר, יותר צעירים...) לימדונו ש"אסור לסמוך על הנס". בשביל שהקדוש ברוך הוא יברך את מעשה ידינו צריך שיהיה "מעשה ידינו" ו"אין הברכה שורה בכלי ריק".

הלכנו לישיבה. שמענו באזניים כרויות ובנפש חפצה את דברי הרב צבי יהודה ש"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" זה דבר חיובי שצריך לומר אם לא שוכחים ש"ה' אלוקיך עשה לך את החיל הזה".

התגיסנו לצבא. קיבלנו לידינו את הספרים והספרונים השונים והמשונים המדברים בענייני צבא ומלחמה וחלקנו (אני לפחות) החל להביע פליאה לגבי מהות הדברים.

זכרתי משום מה שאת הלכות שבת בתנאי שדה אפשר למצוא, כמעט בכל וריאציה אפשרית, ב"שולחן ערוך" ובכל נושאי כליו, כמו גם בהרבה ספרי הלכות. גם את הלכות תפילין בכל מיני מצבי קיצון אפשר למצוא בכל ספר הלכה זמין, אבל... לאן נעלמו "הלכות מלחמה"?

הרב גורן זצ"ל הציל במקצת את המצב. בספרו הוא הזכיר את הדברים בקצרה. גם הרב שאול ישראלי זצ"ל כתב בשו"ת שלו כמה דברים הנוגעים לצבא גופו. אך אלו היו יוצאים מן הכלל והם לא הקיפו מספיק.

שאלתי את עצמי אז - כיצד ייתכן שיודעים לספר לי ש"ג'יפ סיור הוא פיקוח נפש שדוחה שבת" אבל הלכות ג'יפ סיור עצמן שלא מצויות בשולחן ערוך בצורה מסודרת ושבדור שלנו עלו ביתר שאת, לא מלובנות כראוי?

האם יתכן שעלי לציית לכל פקודה שהיא, גם אם היא מסכנת את חיי ללא צורך? לאן נעלמו סוגיות שונות בדבר החיים שלי מול חיי האויב, או אפילו האוכלוסיה הערבית החפה מפשע לכאורה?

מתי ההלכה נוטה לומר שעלי לסכן את חיי ומתי היא טוענת שעלי לסרב ליטול חלק בפעילות המסכנת את חיי לשוא? מתי מותר לי לפגוע באויב ומתי אסור לי? האם רק לשמאל יש "הלכות נשק" הקרויות בשפתם העילגת "טוהר הנשק"? ואיפה הרבנים בכל סיפור "הקוד האתי" של הצבא?

באירועי קבר יוסף בשכם כבר שאלתי קצת יותר בקול - מדוע אין פסק הלכה בדבר הפקרת חייל אפילו אם אינו יהודי? האם הלכה המדקדקת בסוגי העצים הניתנים לגדיעה, אינה מתעניינת בגדיעת חיים?

ואז הבטתי אחורה ולא ראיתי ולו פסק הלכה אחד לרפואה בענייני יונתן פולארד. עצרות מחאה, ורבנים שנאמו בהן במליצות ובתקיפות בעד החזרת יונתן פולארד הביתה ראיתי. אבל את דעת ההלכה לפי אותם רבנים לא זכיתי לשמוע. לגבי צד"ל ומשתפי הפעולה הערבים שהפקרנו כבר לא שמעתי מאומה. גם לא זכיתי לחזות בעצרות מחאה...

ואז החלה לחלחל בי התודעה לגבי מצבנו המוסרי...

שאל אותי חבר על רמת דתיותה של איזו רשת בתי ספר השייכת לממ"ד. "האמת," עניתי, "דתיים 'חפיפניקים', דתיים לאומיים, חרד"לניקים וחרדים - לכולם אותה רמת דתיות. ההבדלים ביניהם הם בעיקר סמנטיים...". קשה לומר את הדברים הללו, אבל אין מנוס מהמסקנה הזו.

ההבדל בין כל מיני הגדרות של 'רמת-דתיות' הם בעיקר בנושאי המרחק בין בנים לבנות. אולי גם בנושאי הכשר. לא שחלילה אלו אוכלים נבלות וטריפות ואלו לא - ישנו אחד הסומך על 'הכשר' פוליטי אחד ומשנהו מוכן לאכול גם בהכשרים הפוליטיים האחרים. אבל זו לא רמת דתיות אלא יותר השתייכות כיתתית.

ומדוע אני אומר את כל זה? משום שלאחר הגירוש ולאחר הפוגרום בעמונה, כשראינו את הטירוף המשתולל במערכות, מיהרנו לסלוח למערכות, אפילו אם חלקנו לא ראו זאת כ"סליחה". ישנם רבים וטובים וביניהם הרבה ישרי דרך האומרים ש"נכון שהמערכות מושחתות ורקובות מהיסוד" וגם "נכון שעקרונית היה צריך אולי לעזוב את הצבא" אבל...

טוב, אני לא צריך להמשיך את האבל בשביל שידעו למה אני מתכוון - הרי ברור לכולם שהסורים על הגדרות וכולם יודעים שהאירנים רק מחכים שהדתיים יעזבו את הצבא בשביל לחולל טבח שלא נראה כמותו.

אז אין לנו ברירה ואנחנו חייבים להישאר במערכת הרקובה כשלעצמה אבל החשובה לקיומנו. זה ההסבר הכללי של הממלכתים יותר כמו גם של הממלכתים פחות. כולנו מפחדים לשלם את המחיר של עזיבת הצבא. המחיר הלאומי ובעיקר המחיר הביטחוני.

אבל השורה התחתונה של כל ההתנהלות הזאת היא שבעצם אנחנו סומכים על הרשעים יותר מאשר על ריבונו של עולם. כלומר, ממש לא משנה מה הצבא יעשה ולאן הוא עוד יידרדר, כמה רשעות וטירוף ישלטו בו ואיזה פשעים הוא יבצע, אנחנו לעולם ועד נדגול בהמשך הישארותנו בצבא מהסיבות הפרקטיות ביותר - הסורים באים...

אבל בהישארותנו שם אנחנו למעשה מכשירים את הרשע! מעבר לאסונות הכבדים שאנו מקדמים במו ידינו בכך, יש כאן כשל מוסרי ממדרגה ראשונה - אנחנו נותנים יד לרשעה להשתולל ככל העולה על רוחה בגבותנו אותה גיבוי מוסרי מלא.

מובן ש"אסור לסמוך על הנס", אבל מה לכם יותר "לסמוך על הנס" מאשר לחשוב שצבא קטן, מסורבל ופחדן שמוכן לסכן אוכלוסיה אזרחית יהודית אבל לא מוכן לסכן את חייליו, יועיל לנו מול צבאות רבים ממנו מספרית ולא נופלים ממנו טכנולוגית. עם אנשים המוכנים למסור את נפשם כדי להילחם בנו? כן, הערבים...

הדבר היחיד שמונע מהם לחסל את מדינת ישראל זה הרמה המוסרית שלנו ביחס לערבים. ה"נס" הזה שעליו אסור לנו לסמוך... אבל הקדוש ברוך הוא איתנו כשאנחנו ראויים לכך. כשאיננו ראויים לכך הוא בצד של האוייבים. והא ראיה - גם כשהיה לנו צבא חזק ואמיץ, הוגלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו "ואין אנו יכולים...".

וזו גם התשובה הנוראה לשאלה הנוראה לא פחות - איפה הקדוש ברוך הוא היה בזמן כל האסונות הגדולים? איך הוא לא הציל אותנו בגירוש? בפוגרומים? בשואה? בחורבן הבית הראשון והשני?

אתם יודעים איפה הוא היה כל הזמן? בחורבן הבית הראשון הוא היה במפקדה של נבוזרדאן. בחורבן בית שני הוא היה במפקדה של טיטוס. בשואה הוא היה במפקדה של היטלר וגרינג. בגירוש הוא השתתף בכל ישיבות הממשלה...

כי ככה זה - כשאנחנו מראים סימנים של ירידה מוסרית וכאשר אנחנו סומכים על הנס הזה שנקרא צה"ל יותר משאנחנו סומכים על הקדוש ברוך הוא - הקדוש ברוך הוא עובר לצד השני. הוא מאותת לנו ששכחנו את הפסוק שבא אחרי "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". שכחנו שבעצם ה' אלוקינו הוא הנותן לנו את החיל הזה.

ובנושא זה כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נכשלים. גם החרדים המתנגדים למדינה כביכול, מסתמכים על הצבא השמאלני, מסתמכים על המוסדות של השמאל, מסתמכים על המשטרה הפלילית הזאת, בדיוק כמו אחרון הממלכתים.

איש לא מעז לקום ולומר בקול - "אם אין כאן מוסר אני לא כאן!" כולם נלחמים בשיניים כדי להיות חלק מהמערכת הזאת, חלק מחלוקת התקציבים הזאת, חלק ממקבלי המשרות האלה, בהסתמכם על כך שהצבא האבסורדי הזה ישמור עלינו ובנתנם לכל המערכת הלא מוסרית הזאת הכשר.

"אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" כבר נעלם מאיתנו. אנחנו סומכים על הנס! ועוד איך! ועקב כך משתפים פעולה, חלקנו ביודעין ובצער רב, עם מנגנון מרושע ומושחת הזומם לעשות פשעים גרועים ממה שכבר עשה. אני לא אומר זאת מניחוש - הם מצהירים על כך קבל עם ועולם. דומה שאימצנו לעצמנו עיקר י"ד, "אני מאמין באמונה שלמה שצה"ל ישמור עלי עד בוא הגואל". "ובאין חזון יפרע עם".