נראה שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, מה שנותן לנו זמן מסוים (מספר חודשים, אולי שנים) לבדוק את התנהלות העניינים במלחמה שהופסקה בשלב זה, להפיק לקחים ולהיערך טוב יותר לסיבוב הבא שבוא יבוא. יש נקודות רבות אליהן אפשר להתייחס, אולם אני רוצה להתמקד בארבע נקודות: הטיפול בעורף, תקשורת במלחמה, מוסר לחימה וסולידאריות בחברה הישראלית.
1. הטיפול בעורף - גופים לא-ממשלתיים שונים כגון הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, עמותות ציבוריות ופרטיות, ואף אנשים פרטיים, נכנסו למקום שהופקר על-ידי הממשלה. כל הכבוד לאותם הארגונים, העמותות והאנשים הפרטיים! הסיוע שלהם הוא חיוני (וגם מצביע על הדברים החיוביים בחברה הישראלית והעם היהודי) אך אינו יכול לבוא, אלא כהשלמה למאמץ המרוכז של הממשלה והגופים הכפופים אליה!
אנו חיים ורוצים לחיות במדינת-ישראל ולא במדינת גאידמק (עם כל הכבוד למר גאידמק). לקראת הסיבוב הבא, הממשלה חייבת להקים גוף מרוכז שיטפל בדברים הדחופים - פעילות סדירה ככל הניתן של מוסדות בריאות, כלכלה (בנקים וחנויות) והדואר (שבמקומות רבים כמעט ולא תיפקד); לדאוג למצב סביר ותקין של מקלטים וממ"דים - מצב המאפשר שהות בהם לאורך זמן; פינוי מסודר של קשישים, חולים וילדים. צריך לחשוב מראש על אפשרות של פינוי נרחב של אוכלוסיה בלתי-לוחמת- ואם צריך להקים ערי אוהלים במרכז הארץ, בנגב או במקומות ביו"ש ובבקעה בהם מצב ביטחוני מאפשר מפעל כזה- מוטב שמדינה תעשה זאת ולא מר גיידמאק. יש צורך בתוכניות מגירה מבצעיות בתחום האזרחי בדומה לתוכניות כאלה בתחום הצבאי.
2. תפקיד התקשורת במלחמה - לתקשורת יש תפקיד ביקורתי חשוב בזמן שאין מלחמה. אולם תפקיד התקשורת חייב להיות שונה לחלוטין בזמן מלחמה. בזמן מלחמה יש לתקשורת תפקיד אחד - להעלות את מוראל העם ואת נכונותו להיאבק על קיומו מול הקמים עליו לכלותו. על התקשורת לקחת חלק מוחלט במאמץ המלחמתי ומאמצי הניצחון בהכרעה צבאית ותודעתית. לענ"ד, חייבים להכפיף את התקשורת הציבורית בזמן מלחמה לגוף שמטרתו טיפול בהסברה (לצורך כך יש להקים לאלתר משרד הסברה). בהסברה חשוב לאמץ קו אקטיביסטי מכל הבחינות, אולם בראש ובראשונה יש להפסיק להתנצל ולהצטדק. אין מקרה יותר צודק משלנו. אנו נלחמים מול הפשיזם הערבי והאיסלאמי וכל עוד לא ננצח בהכרעה צבאית ותודעתית ברורה ומוחצת המלחמה לא תיפסק ושפיכות הדמים תימשך!
לפעמים אפשר להקשיב לכתבים ולמראיינים ולתהות כיצד הם מגיעים לעמדותיהם?! לפי חלק מהכתבים וה"פרשנים" מצטייר החיזבאללה כאיזה אירגון פראקטי שחפץ בהישגים מדיניים טאקטיים ולא כארגון פשיסטי שמטרתו הוא חיסולנו המוחלט. אולם הצפייה ב"אל-מנאר" ובמה שמנהיגים ערביים ומוסלמים אידיאולוגיים באירן, סוריה, לבנון, הרש"פ ומקומות אחרית אומרים וכותבים בבירור ובגלוי מובילה למסקנה בלתי נמנעת כי מדובר על ארגון פשיסטי ובאידיאולוגיה פשיסטית החפצים בסילוקנו מהארץ הזאת ומארץ החיים בכלל.
לא יעלה על הדעת שהתקשורת לא מבהירה את הנקודה הזאת לציבור, והרי "הדבר העיקרי שהאדם זקוק לו במלחמה הוא הידיעה ששוב אין לו קיום בלי מלחמה" (יצחק טבנקין ז"ל). בנוסף יש להפסיק את קיומו של מוסד ה"פרשנינו לענייני...". במעטה של מלומדות ומומחיות כביכול דוחפים ה"פרשנים" הללו את האג'נדה האידיאולוגית שלהם. הדבר ברור ומקובל כאשר מדובר בנבחרי ציבור, שזה אכן תפקידם, אולם לא מתקבל על הדעת שימשיכו לשטוף את המוח לציבור באצטלה של "פרשנות מקצועית". על התקשורת הציבורית לדווח ולהעלות את מוראל העם במלחמה ונחישותו להשיג ניצחון במלחמה - זהו תפקידה ויש לדאוג לכך שלא תמעל בו.
3. מוסר לחימה - צה"ל הוא ללא ספק הצבא המוסרי ביותר בעולם הדמוקרטי (על מוסר הלחימה של העולם הלא-דמוקרטי כלל איני רוצה לדבר). בכל אופן כלפי הבלתי-מעורבים מצד האויב. עד כדי כך מוסרי שלעיתים זה עולה לנו בחיי חיילים שניתן היה, אולי, לחסוך. שלא יובן לא נכון - אני חד-משמעית בעד שמירה קפדנית של קווים אומים ברורים לפיהם אין בשום פנים ואופן לפגוע באוכלוסיה הבלתי-לוחמת כמטרה! רוב מוחלט של ישראלים לא מטיל ספק בכורח להעביר קווים מוסריים אדומים ברורים של אי-פגיעה בבלתי-מעורבים כמטרה, אחרת מה מוטב יהיה צה"ל מהאויב מבחינה מוסרית?!
תפקידם של חיילי צה"ל הוא להגן על מדינת-ישראל- ריבונותה ואזרחיה, ואף להיות נכונים לחרף את נפשם לצורך כך (בהתאם לרוח צה"ל). החיילים צריכים להגן על העורף האזרחי ולא להיפך! אולם אין כל הצדקה שחיילי צה"ל יחרפו את נפשם למען הבלתי-מעורבים מצד האויב ובמיוחד לאחר שניתנה להם הוראה מפורשת להתפנות מהמקום, למען הבטחת ביטחונם הם.
הפצצות מהאוויר או הפצצות ארטילריות לא מבדילות, כידוע, בין מחבלים לבלתי-מעורבים ועל-כן התבקשו הבלתי-מעורבים לעזוב לעת מלחמה את מקום מושבם. ידוע כי המחבלים משתמשים בבלתי-מעורבים כבמגן אנושי על-מנת לשגר טילים או לפגוע בחיילי צה"ל במהלך הלחימה, כאשר הם מודעים כי צה"ל לא יפגע בהם על-מנת לא לפגוע בבלתי-מעורבים. מצב זה הוא בלתי-נסבל ואף לא מוסרי כלפי אזרחי ישראל הנתונים להתקפת הטילים של החיזבאללה שמטרתה המוצהרת הוא "להשמיד, להרוג ולאבד". על-כן חייבים שינוי יסודי בגישה המוסרית והמעשית.
הנחת היסוד המוסרית חייבת להיות שחיי אזרחנו קודמים לחיי הבלתי-מעורבים בצד השני, אם הטרוריסטים משתמשים בהם ובמקום מושבם לתכנון וביצוע פעילות חבלנית המכוונת להרג אזרחינו. אם לא נכה במחבלים (על אף המודעות לכך שייפגעו בלתי-מעורבים) ייהרגו אזרחינו ודבר זה הוא לא מוסרי בעליל! על-כן, אם המחבלים משתמשים בבלתי-מעורבים, ייפגעו אלה גם אלה! קטונתי מלתת עצות טקטיות ואסטרטגיות לצה"ל אך מדוע עיירת מחבלים כמו בינת-ג'בל עדיין קיימת?... בסיבוב הלחימה הבא צריך לפעול אחרת- יש לתת זמן אולטימטום של 24 או 48 (או כמה שצריך מבחינה טכנית) שעות ע"מ לאפשר לבלתי-מעורבים להתפנות, כהוראה לביצוע ולאחר מכן למחוק את הכפר/עיירה מעל פני האדמה בהפצצה אווירית וארטילרית מאסיבית.
המטרה צריכה להיות לשטח את הכפרים הללו מעל פני האדמה, הן כעונש על כך ששימשו בסיסי טרור (כפי שצה"ל עשה מבחינה עקרונית במלחמת השחרור) והן על-מנת להקל את הלחימה לכוחות קרקע שייכנסו לאחר מכן. כל חי"רניק יודע כי כלל מספר אחד בלש"ב הוא שאין נכנסים ללש"ב אלא אם כן אין ברירה אחרת. ברור שאי-אפשר למנוע לחלוטין את האפשרות שיהיו מחבלים גם בכפר משוטח, אך ודאי הוא שלחימה בשטח כזה נוחה וקלה יותר עבור כוחות הקרקע וגם מורידה את רמת הסיכון עבור חיילי צה"ל וזה דבר מוסרי ביותר שחובה עלינו לבצע!
4. סולידאריות בחברה הישראלית ובעם היהודי - אחת התופעות היותר יפות שניתן היה לראות בזמן המלחמה זה התגייסותם של רבים וטובים בישראל ובקרב העם היהודי בתפוצות הגולה לסיוע לתושבי קו העימות והעם היושב בציון בכלל הן בסיוע ממשי, הן בסיוע מוראלי, הן בגיוס כספים והן בהסברה. אולם דווקא מתוך נקודות אור הרבות הללו לא ניתן להתעלם מכתמי חושך שלצערנו התגלו בישראל, מה שאני קורא לו "מדינת תל אביב", כשהכוונה היא כמובן תרבותית וערכית.
יש יותר מדי אנשים בישראל, רובם בתחומים גיאוגרפיים ידועים, שהמשיכו את חייהם כאילו דבר לא קרה, כאילו אין מלחמה, כאילו חיילי צה"ל לא מחרפים את נפשם במלחמה מול אויב החפץ בהשמדתנו, כאילו אין טילים שנופלים בכל צפון הארץ וכאילו שמעלה ממיליון ישראלים לא יושבים במקלטים. ועוד לא דיברנו על אותם ישראלים שמתייצבים להפגנות תמיכה באויב ואתם חברי כנסת המייצגים את האויב, שמזמן היו צריכים להיות, הם ומפלגותיהם, מחוץ לכנסת ומחוץ לחוק. זהו מצב בלתי-נסבל שמחייב התמודדות חוקתית וחינוכית-ערכית.
המצב הנוכחי בישראל הוא שיש יותר מדי אנשים שמשתמשים בדמוקרטיה ע"מ לחסל את ישראל, אולם אנו שבנו ארצה ובנינו פה מדינה דמוקרטית לא כדי שהיא תהיה פגר דמוקרטי! הדמוקרטיה חייבת להתגונן מפני המאיימים עליה - יהיו מי שיהיו!
גם בתחום הפנימי יש צורך בשינוי. תיאורית "כורי העכביש" של נסראללה, אף על-פי שספגה מכה קשה, עדיין שרירה וקיימת בתודעתם של הפשיסטים הערבים והמוסלמים.
יש להודות, כי התיאוריה הזו, לצערי הרב, איננה פרי דמיונו החולני של נסראללה ומנהיגי הפשיזם הערבי והמוסלמי, אלא ניתוח הגיוני של החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת - חברה אינדיבידואליסטית קיצונית, אגואיסטית, קפיטליסטית, מנותקת משורשיה ומקורות יניקתה, נעדרת בהירות מוסרית ונעדרת סולידאריות לאומית וחברתית. חברה שהגיע לידי סילוף סכלי ונפשי כזה שהיא מוכנה להעמיד את העורף בחזית רק ע"מ שחייליה, חלילה, לא ייהרגו...
ודאי שהתיאור המובא לעיל איננו תיאור המשקף את החברה הישראלית בכללותה, ואף לא את רובה, אולם רבדים רבים מדי בחברה הישראלית אכן משמשים בבואה לתיאור זה.
אם חפצי חיים אנו יש צורך בשינוי ערכי יסודי - חברה שמקדשת את האינדיבידואל וצרכיו לא יכולה לעמוד באתגר העומד מולנו! השינוי חייב להתבטא בכך שנחזור לתפיסה ערכית לפיה הכלל, בדמות כלל-ישראל (העם היהודי והחברה הישראלית) עומד בראש סדר העדיפויות. ויובהר - אינני חפץ בשום אופן בכך שמדינה תכפה על הפרט סדר עדיפויות שכזה! אני חפץ בכך שסדר עדיפויות הזה יהיה פרי רצונו החופשי של הפרט, פרי הזדהותו עם כלל-ישראל, צרכיו, אתגריו, זכויותיו וחובותיו.
כיצד להשיג זאת זוהי שאלה קשה שלא אתיימר כרגע לענות עליה. טובי המוחות בתחום החינוך והחקיקה צריכים לשבת על המדוכה ולחשוב כיצד לחולל שינוי זה.
לפני כולנו ניצבים אתגרים עצומים. אם לא נהיה מאוחדים, ברמה הבסיסית ביותר, אם לא נגלה סולידאריות לאומית וחברתית, לא נוכל לעמוד בהם ונסראללה יצדק והתוצאה תהיה הרת אסון. אסור שזה יקרה!
לי יש אמונה בעם היהודי וברוח האדם. בדומה לכלב בן-יפונה שניצב מול אותם המרגלים המוציאים את דיבת הארץ רעה ומכריז "עלה נעלה-כי יכול נוכל", גם לי יש אמונה בכך כי גלום בנו פוטנציאל לעמוד באתגרים ולהוציאו מן הכוח אל הפועל.
עלה נעלה!
