עוד קודם הדיון בשגיאות המלחמה בלבנון עשה שר הביטחון פרץ שגיאה מדינית, הראשונה שלאחר שוך הקרבות: הוא קרא ליצירת תנאים להדברות עם סוריה. יאמר מיד כי תנאים אלה אינם אלא אחד מן השניים או שניהם כאחד: סילוק ישראל מרמת הגולן, והסכמה ישראלית שבשתיקה להעמקת אחיזתה של סוריה בלבנון, כלומר מחיקה מוחלטת של הריבונות הלבנונית.
שני תנאים אלו אסור שיעלו על דל מחשבתם של מקבלי ההחלטות בישראל. רמת הגולן היא נכס אסטרטגי רב חשיבות, ואין הכללתו במדינת ישראל יוצרת כל בעיה דמוגרפית. מה רואה השר הממונה על ביטחון ישראל להתפרק מנכס זה?
ישראל זכתה ברמת הגולן בדם בניה, בעקבות התוקפנות הסורית שהגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים. מבחינה זו דין רמת הגולן כדין נהריה ובאר-שבע, שהיו לחלק ממדינת ישראל למרות שלא נכללו במדינה היהודית בהחלטת החלוקה של האו"ם ב- 1947. הערבים דחו החלטה זו ויצאו למלחמה שתוצאותיה התוו גבולות חדשים, הם גבולות הקו הירוק. במתקפתה נגד ישראל ב- 1967 גילתה סוריה שאין דעתה נוחה אף מתוואי הקו הירוק, ובכך הפסידה את רמת הגולן.
גם אילו רצתה ישראל לנהוג ברוחב לב עד כדי החזרת הרמה לסורים תמורת הסכם שלום, היה זה בגדר החכמה לחשוב על צעד מרחיק לכת כזה רק במציאות של שינוי ערכים כללי ויסודי במזרח התיכון, כלומר רק אם עמי המזרח התיכון ומנהיגיהם היו עוברים מטמורפוזה מושגית המוחקת את תפישתם ההיסטורית בדבר היות היהודים נטע זר במזרח התיכון.
אך מציאות זו אינה נראית מציאותית: היטלר האירני מבקש להשמיד את מדינת היהודים, עם רמת הגולן או בלעדיה, ואסד הסורי עוד מעמיק את תחושות השנאה לישראל, ומחדד את מושגי העדר הלגיטימיות לקיומה. ובכן, "מה פרצת עליך פרץ", מר פרץ, שאצה לך הדרך לברוח מרמת הגולן?
ולא זו אף זו: גם אם נכון ליצור תנאים להדברות עם סוריה יש לעשות זאת מתוך עמדת כוח ולא מתוך עמדת רפיסות פוליטית, ודאי לא צבאית. אומנם אין להגדיר את תוצאת הסיבוב המלחמתי האחרון כהפסד לישראל, אך ההתנהלות הצבאית והפוליטית היו כושלים ומעוררי דאגה.
מגמת האיפוק והנסיגה שאפיינה את המדיניות הישראלית בשנים האחרונות, ולמעשה מאז תהליך אוסלו, התבטאויותיו של אולמרט בדבר העייפות מן המלחמות, ובנוסף לכל אלה ההסתבכות האמריקנית בעירק, עוררו מחדש אצל הערבים את תקוות חיסול הפרויקט הציוני. אסד כמו גם גורמי הנהגה אחרים בעולם הערבי לא מהססים לתת לכך ביטויים מפורשים. גם הם חפצים במזרח תיכון חדש, אך לא מהסוג שבו הוגה שמעון פרס ומחרחרי שלום כמותו, אלא מזרח תיכון נטול ישות ציונית.
מדינת ישראל זקוקה לשר ביטחון ולא לשר שלום. כזה יש לה כבר בדמותו של שמעון פרס המכהן בממשלות האחרונות כשר השלום. דברי הימים בכלל, ודברי ימי מדינת ישראל בעשור האחרון בפרט, מצביעים על כך ששרי שלום, מרפי שרירים, הם מזמיני מלחמות. מדינת ישראל זקוקה עתה לשר ביטחון שיפעל לחיזוק הצבא ולשיקום כושר ההרתעה של ישראל, על-מנת שישמר סטטוס קוו רגוע ככל האפשר. זה יהא הישג לא מבוטל.
דיבורים על שלום ומזרח תיכון חדש יוצרים תיאוריות של אשליה, מנותקות מהדטרמיניזם ההיסטורי של קיום המין האנושי על החרב. המלחמה ולא השלום היא המאפיינת את התפתחות הציוויליזציה. השלום מגיח מדי פעם בפעם בפרצי היסטוריה קצרים רק כאתנחתא בין המלחמות, כאילו מבקש לסדר את הכאוס האלים באיזה מבנה ניכר שיקל על הבחנה מתודית בין תופעות האלימות השונות.
השלום, כמצב בר-קיימא, העומד בפני עצמו והנובע מתוך הכרה בערכו, אינו יכול להיות חלק מן ההיסטוריה אלא רק מציאות בתר-היסטורית. בתוך תחומי ההיסטוריה הוא יכול להתקיים רק מתוך אילוצי כדאיות או איומי הרתעה.
לכן טוב יעשה שר הביטחון אם יתפנה כל כולו, לא לרדיפת שלום אלא לבנייה אינטנסיבית של כוחה הצבאי של ישראל ובכך, אולי, ימנע מלחמה.
