על שימור בירושלים

מההחלטה אנו למדים כי הבניין נבנה בשיטה מתועשת באמצעות אלמנטים מיוחדים שהובאו לארץ בשנות השלושים. מתברר כי הנאצים איפשרו, בשנים הראשונות לשלטונם, את הוצאתו של רכוש יהודי באמצעות מוצר תעשייתי זה, ולדעת המועצה לשימור אתרים מדובר בבית האחרון שנבנה בשיטה זו והוא מייצג תופעה ייחודית לאדריכלות המודרנית בישראל.

מכל מקום, בירושלים אין תוכנית שימור כדין המגדירה בתים לשימור ומגבלותיהם, והשימור מתנהל ב"כרטסת שימור", שלפי ועדת הערר "איננה סטטוטורית כאשר היא נקבעה ללא הליכים מתוקנים". לא זו אף זו, המבנה נרכש על בסיס מידע כי אינו מיועד לשימור, וכי ניתן להרסו ולבנות בית אחר תחתיו, ורק לאחר פרסום ההקלות הוכנס לכרטסת השימור.

התוצאה - ועדת הערר החליטה כי אין מקום לשמר את הבניין, אך הורתה כי פירוקו ייעשה בצורה מסודרת תוך כדי תיעוד הפירוק. נציין כי ועדת הערר הוסיפה, כי "אין בהחלטתנו זו אמירה שאנו סבורים כי אבד הכלח על השימור." ועדת הערר ציינה כי נושא השימור חשוב, אך לא פחות חשובים בעיניה הפיתוח של העיר ירושלים וכן השמירה על קניינו של האדם הפרטי.

הערת המערכת: בהחלטה נדחתה הטענה כי העוררים מוגבלים לטענות בעניין ההקלה שהתבקשה ולא בגין מכלול ההיתר. ועדת הערר קבעה כי במקרה של היתר הכולל הקלה הרי "כל מתנגד רשאי להגיש התנגדותו לכל פרטי הבקשה להיתר, גם אם עצם יכולתו להגיש את ההתנגדות נובעת רק עקב פרסום ההקלה".