מן הראוי שנלמד מן החשמונאים שדבקו בדרכו של יוסף ויצאו למלחמה אך ורק על זכותם ללמוד תורת ה' ולשמור מצוותיו. ואם נוסיף לכך את הרמז ש'חשמונאי' זה אותיות 'משיח נַאוּ', נתנתק סוף סוף מן האשליה של מדינה יהודית ונתחבר למשיח שיתגלה ויגאלנו מיד ממש אמן.

(בראשית מ"א) [א] וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר.
ח וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.

(רש"י) וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה; שלא היה קולן נכנס באזניו ולא היה לו קורת רוח בפתרונם. שהיו אומרים, שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר.
מה שמאפיין את החלום זה חוסר סדר והעדר היגיון פנימי במאורעות הנחזים ונחווים בו. בחסידות מבואר כי זו תוצאה מכך שהאותיות התפזרו. במציאות וגם בחלום, לכל עצם הנחזה ולכל אירוע הנחווה, יש אותיות שמהן מורכב השם או סיפור החוויה. כאמור, בחלום אותיות אלו מפוזרות ומבולבלות וכדי לפתור את החלום, יש לסדרן מחדש בסדר הנכון.

כדי לפתור את החלום, יש להבין היטב את לשונו של החולם, וגם להיות מסוגל להתחבר לעולמו האסוציאטיבי. בכך נכשלו חרטומי מצרים.
הם אמרו לפרעה: שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר. התייחסו למספר שראה בחלום כאל מנין גרידא ואל העצמים כמייצגים עצמים אחרים, חשובים יותר, וזה הכל.

לעומתם, יוסף כמו מתעלם מן העצמים המופיעים בחלום ובשלב ראשון מתייחס אל המספר בלבד. התייחסות כזאת מהווה הפשטה של העצמים, ומיקוד תשומת הלב במהות המספרית שלהם.

[כו] שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה, וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה: חֲלוֹם, אֶחָד הוּא. [כט] הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים, בָּאוֹת--שָׂבָע גָּדוֹל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. [ל] וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב, אַחֲרֵיהֶן, וְנִשְׁכַּח כָּל-הַשָּׂבָע, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְכִלָּה הָרָעָב, אֶת-הָאָרֶץ.

ההתעלמות הראשונית של יוסף מן העצמים והתרכזותו במימד הזמן, היא ההברקה הכי משמעותית בפתרון החלומות. הוא מתעלם מן הפרות ומן השבלים ומתייחס למספרם בלבד.

העניין הוא, ששנתיים קודם לכן, בהיותו אסיר בבית הכלא, הוא פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים. גם שם יש כמה חפצים וגם שם יוסף כמו מתעלם מן החפצים, מתמקד במספרם, ואת המספר מתרגם ליחידות זמן. כלומר, אצל יוסף זו שיטה.
לשר המשקים אומר יוסף: (בראשית מ') [יב] (...) זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים--שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם.
ולשר האופים הוא אומר: [יח] (...) זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַסַּלִּים--שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם.

ננסה להבין את פשר ההתמקדות של יוסף בממד הזמן; יוסף מודע לכך כי המציאות מורכבת מארבעה מימדים, שלושת מימדי המקום, מעלה-מטה צפון-דרום מזרח-מערב. המימד הרביעי הוא מימד הזמן הנע בין עבר לעתיד. מימד הזמן מתלבש בשלושת מימדי המקום ככח פנימי בלתי נראה. כל השינויים במימדי המקום מתחוללים על ציר הזמן ובלעדיו הם דוממים.

ספר יצירה מלמד אותנו על מימד נוסף, חמישי, מימד הנפש. מימד זה הוא האלוקות המהווה את העולם שכעת מתחלק לשלושה רבדים, עש"ן. עולם (מימד המקום כנ"ל) שנה (מימד הזמן) נפש (האור האלוקי המהווה את העולם). מימד הזמן הוא הממוצע המחבר בין העולם לנפש.

בחסידות מבואר כי הנפש, האור האלוקי המהווה את העולם, אינו שוכן כאן בקביעות, הוא נייד. עקב הריחוק המהותי שבינו לבין העולם הגשמי שאותו הוא מחייה, אם ישכון כאן בקביעות, אזי או שהעולם יתאיין באור העצום או שהאור יתנתק ממקורו ויפסיק למלא את תפקידו.

לכן האור נמצא בתנועה מתמדת של רצוא ושוב; רגע אחד הוא מאיר ומחיה את העולם, במשנהו הוא שב למקורו, וחוזר חלילה. מאד דומה לפעימות הלב המזרים דם המחיה את הגוף. פעימות אלו של האור האלוקי הן המהוות את מימד הזמן.

כל פעימה כזאת היא יחידת זמן. יוצא שהזמן הוא הממוצע המחבר את העולם הגשמי עם מקורו וחיותו האלוקית, עם הנפש.
יוסף המודע לכך, מתייחס קודם כל למימד הזמן. בכך הוא מגלה את הקשר בין החפצים הגשמיים המופיעים בחלום לבין המסר הפנימי, האלוקי שלהם.

מימדי הזמן
על יסוד הנאמר בזכריה (פרק י') וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ, חז"ל קבעו לנו כי מוטב להתעלם מחלומות. הם כנראה חששו מניסיון לפתור את החלום בגישה של חרטומי מצרים. כי בחלום, אדם יכול לישון בירושלים ולחלום בטורקיה; לישון היום ולחלום שלשום. מאד מבלבל.

יוסף אינו מתבלבל כי הוא מודע לחלוטין לכח האלוקי שמהווה את העולם וגם לזמן המחבר בין האלוקות לבין העולם. הכלל הוא שכל ממוצע בין שנים, כלול משניהם. מימד הזמן, אם כן, מצד אחד מחובר לאלוקות ומצד שני מחובר לעולם.

כאשר מתבוננים בפתרונות של יוסף לארבעת החלומות שהצגנו לעיל, מגלים כי אכן את מימד הזמן הוא מחלק לשנים. לשרי פרעה הוא אומר כי הזמן שלהם נמדד בימים, שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. בעוד לפרעה הוא אומר שהזמן שלו נמדד בשנים, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה. כיצד ניתן להבין את ההבדלים האלה?

החלוקה לשלוש ושבע היא החלוקה הפנימית של עשר הספירות למוחין ומדות. שלושת חלקי השכל, חכמה בינה ודעת, ושבע המדות, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות.

שלושת חלקי השכל הם פנימיים לאדם ובהן עשוי להתגלות לאדם בינו לבין עצמו, תוכן רוחני פנימי בהיר וחד-משמעי. לעומתן שבע המדות הן נמוכות יותר ויחסן הוא אל החוץ, אל המציאות המשתנה והמורכבת.

החלומות בהם הופיע המספר שלוש, התייחסו לגורל אישי, טוב או רע, אבל לגמרי אישי. גם הגורל הטוב והגורל הרע נתקיימו לגמרי במקביל באותם שלושה ימים, שהרי מדובר בגורלות של אנשים שונים באותו זמן עצמו. נוסף לכך, בתחום השכל, (הגורל) הטוב והרע יכולים לשכון יחדיו בשלום; רק ביטויים בפועל, ביטוי השייך כבר למדות, הוא המאפשר את האבחנה בין טוב ובין רע.

ואכן, בסיפור החלומות של שרי פרעה רואים ברור כי החולמים פעילים בחלומם. זה מגיש כוס משקה לפרעה וזה עומד עם סלים מלאים מיני מאפה על ראשו. מה שלא קורה בחלומות פרעה, שהוא צופה סביל בפרות הטובות והרעות, ובשבלים.

בחלומות פרעה הופיע שוב ושוב המספר שבע, שרומז כנ"ל לשבע מדות הלב. פרעה אינו פעיל בחלומו כי כל ההתרחשות מתייחסת אל החוץ, לגורלו של הכלל, תופעה המאפיינת את המדות.

הפתרון של יוסף קובע שמדובר בשבע שנים ועוד שבע שנים, כי ברובד הזה לא יתכן שטוב ורע ישמשו במקביל. שנים זה מלשון שינויים וחלומות פרעה גילו ליוסף את סוד השינויים הצפויים.

יוסף אם כן, פותר את החלומות על-ידי שתופר מחדש את האותיות ומציבן כל אחת במקומה הנכון. לא לחינם יעקב מברך אותו בלשון: "בן פורת יוסף".

מאז ועד בכלל יוסף הוא המודל; הוא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל ואת הכלל, כיצד יש לשמור ולשמר את הדבקות בה' חרף כל שינויי הזמן והמקום. הוא מודע לכך ששינויים המתחוללים במימד הזמן הקרוב לעולם הגשמי, אסור שישפיעו על יהודי וישכיחו ממנו חלילה את מימד הזמן הקרוב לאור האלוקי שמהווה את העולם.

לפיכך, גם בשמעו את דברי פרעה: וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ, הוא מגיב: בִּלְעָדָי: אֱלֹקִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה. דבקות זו של יוסף בה' היא המאפשרת לו להיות (בראשית מב) הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ--הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ.

מכאן נגזר גם הרעיון של 'משיח בן יוסף'; מושג המתייחס לצדיק הדור הקיים בכל דור ודור. הצדיק הזה, ממלא מקומו של יוסף, בהיותו בעולם הזה נשמה בתוך גוף, מחובר תמידית לאור אין סוף ובכך מחבר את האור האלוקי עם העולם הגשמי וממשיך את השפע לעולם.

אנחנו מצויים בדור בו אמור היה להתגלות כבר משיח בן דוד, אלא שלמרבה הצער, לא די שנראה כאילו ויתרנו עליו ח"ו, אנחנו גם לא כל כך מתאמצים ללכת בדרכו של יוסף הצדיק ולהתחבר למשיח בן יוסף.

ומכיוון שאת הפרשה הזאת קוראים תמיד בימי חג החנוכה, מן הראוי שנלמד מן החשמונאים שדבקו בדרכו של יוסף ויצאו למלחמה אך ורק על זכותם ללמוד תורת ה' ולשמור מצוותיו. ואם נוסיף לכך את הרמז ש'חשמונאי' זה אותיות 'משיח נַאוּ', נתנתק סוף סוף מן האשליה של מדינה יהודית ונתחבר למשיח שיתגלה ויגאלנו מיד ממש אמן.

ואז, אין ספק, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.