מבקר תחת אש

אני מכיר את השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס. תפקידו האחרון במערכת השיפוט היה בבית המשפט המחוזי בחיפה. הוא שימש שם נשיא. הדיונים בפניו התנהלו בשובה ונחת. דומה שגם המפסידים לא יצאו מלפניו כעוסים. אין לו סדר יום פוליטי. הוא לא רוצה להיות ראש ממשלה. גם לכנסת הוא לא רוצה להגיע. למעשה, הוא נמצא בשלהי הקריירה שלו - והתפקיד הנוכחי הוא, ללא ספק, תפקידו הציבורי המשמעותי האחרון.

לאחריו הוא, אולי, יתמנה, פה ושם, לשבת בראש ועדה ציבורית. כמו ורדי זיילר; אף הוא נשיא (בדימ.) של בית משפט מחוזי, או כמו מאיר שמגר, הנשיא שקדם לאהרן ברק, מי שידע להקרין אור נגוהות על המוסד שהיום הפך להיות מאוס על רבים כל כך. גם מאיר שמגר, אגב, לא ביקש לעצמו עוצמה. פסקיו נגעו, בעיקר, בזכויות יסוד של היחיד. הוא לא חיפש שררה - ולכן הוא אף פעם לא התעמת עם המוסד המחוקק. עיקרון הפרדת הרשויות היה יקר לו. בימיו, לא יכולה הייתה להתקיים הפארסה שראינו שם השבוע. גנרל מול הכנסת. יועצת משפטית נגד יו"ר הוועדה לביקורת המדינה. מני מזוז נגד אף אחד. מחפש מיסתור. מפני טיפות הטיפשות שדולפות ממישרדו.

אז מה בכול זאת רוצים הספינולוגים של אהוד אולמרט ממבקר המדינה? שאלה טובה - וגם תשובה יש לה. הם יודעים שראש הממשלה נמצא במידרון חלקלק - ושמן המקום שבו הוא נמצא כעת אין כבר דרך חזרה לראש ההר. הוא יוכל עוד לתפוס בזיז כזה או אחר - אבל את הדרך למטה כבר אי-אפשר לעצור. החקירות הפליליות נמצאות רק בראשיתן. מרביתן, אם לא כולן, יניבו, ככול הנראה, כתבי אישום. גם המסקנות של 'וינוגרד את לינדנשטראוס' לא ישאירו בו מתום.

הנשיא היוצא, משה קצב, כבר לא יוכל לחון אותו. גם לא דליה איציק. סיפור כמו שהיה עם חנוני קו 300 כבר לא יכול לחזור על עצמו. אז חברו שלושה ראשי ממשלה, בעבר ובהווה, יצחק שמיר, יצחק רבין ושמעון פרס, כדי לסייע לבכירי השב"כ שזייפו ורימו ורצחו ועשו בעצם את כל מה שאסור לעשות במדינת חוק. היום זה כבר לא יכול לקרות. אין מי שיעזור לאהוד אולמרט. כולם מסובכים עד מעל לראש. חיים רמון. אברהם הירשזון. גם התקשורת היום - אם שוכחים לרגע את אברמוביץ ואת איילה חסון ואת שני החברים ממעריב - הרבה יותר נשכנית. אי-אפשר, למעשה, לעצור שום סיפור. אתרי האינטרנט, לסוגיהם, כבר דואגים לכך. אין כל דרך לסתום להם את הפה. שלטונם של ברוני התקשורת הכתובה הסתיים. מאות אלפי 'הכניסות' לאתרי האינטרנט הפופולאריים מבטלים בפועל את חשיבותם של העיתונים המודפסים. ערוץ 2 עוד יכול, פה ושם, לעצור פירסום או 'לדחוף' פירסום שבו הוא חפץ - אבל הסך-הכול נראה הרבה יותר טוב מבעבר.

אז מה עוד נשאר לראש הממשלה לעשות? לתקוף. לרדוף. להשמיץ. ללגלג. להשתמש בכתבי-חצר, דוגמת איילה חסון, שמנסים בשמו להדוף את גל הרפש המאיים להטביע את כ-ו-ל-ם.

יכול להיות שלפני עשר שנים זה היה עובד. היום כבר לא.