לא נהיה מנוצלות

השמונה במרס הוא תאריך מאוד חשוב בלוח השנה, תאריך זה מציין את יום האישה הבינלאומי. חשוב לזכור את השורשים של יום זה שנחגג ברחבי העולם, משום שכיום הוא מוצא מהקשרו הפוליטי המקורי, אם בכלל הוא נחגג.

היום הזה החל היום ב-1910 בכינוס של הנשים הסוציאליסטיות בקופנהגן, דנמרק. הסוציאליסטית הגרמנייה, קלרה זטקין, הציעה שבכל שנה בכל מדינה, יחגגו את אותו היום תחת הסיסמה: "קולה של האישה יאחד את כוחנו במאבק לסוציאליזם". הנשים בחרו ב-8 במרס בגלל ששנתיים לפני כן, עובדות טקסטיל בניו-יורק אירגנו הפגנה למען זכותן להצביע בבחירות. הן היו צעירות מאוד, ברובן מהגרות, שנודו משאר החברה האמריקנית. רבות מהן היו יהודיות וחלקן אפילו לא דיברו אנגלית - ועדיין הן אירגנו שביתות גדולות והפגנות.

בדרך כלל, לאורך כל ההיסטוריה, נשים נשארות מאחורי הקלעים ומפנות את הבמה לגברים, הן יוצאות אל קדמת הבמה כשמתחילה להיות תנועה מתקדמת בחברה. ברוסיה לדוגמה, הנשים לקחו חלק מרכזי בהדחתו של הצאר; הן יצאו לרחובות פטרוגראד ביום האישה הבינלאומי ב-1917 ודרשו לחם וסוף למלחמת העולם הראשונה.

בבריטניה, הנשים לקחו חלק פעיל בהתפרצות המאבק של מקבלי השכר הנמוך ב-1890, וכן בהתפרצות המאבק שזעזע את בריטניה מ-1969-1975.

אי שיוויון מערכתי

היכן שיש משטרים שמרנים ואפלים, הנשים נדחקות אחורה. דוח אחרון מ'הוועדה לשוויון אפשרויות בבריטניה' מגלה שבקצב הנוכחי, יקח 60 שנה בכדי להגיע למספר שווה של נשים בדירקטוריון של 100 החברות המובילות בלונדון. לא צריך לדאוג יתר על המידה לחברות האלו, אך אם אנו רוצים ייצוג שווה בממשלות לנשים, זה ייקח לא 40 שנים אלא 40 מערכות בחירות בקצב הנוכחי.

למרות שישנה זכות הצבעה לנשים וחוקים נגד אפליה והטרדה מינית, עדיין יש אי-שיוויון עצום. רק בארץ שלנו, 65% מהנשים עובדות בחברות כ"א לעומת 30% מהגברים. וכמו כן שכר הנשים נמןך בכ-50% משכרם של הגברים! לא ניתן להסביר זאת במונחים של הפרט, אלא זהו נתון שמייצג אי שיוויון מובנה ומערכתי.

הנשים מדוכאות, אך לא בגלל שהן לא הולכות ללמוד, או שהן נכשלות בקבלת תארים אקדמיים או שחסרה להן אסרטיביות, אלא בגלל שאנו עדיין חיים בעולם שבו רוב הנטל של הטיפול בילדים נופל על הנשים. ישנה אמירה שמסתובבת אצל הגברים, שאם נשים ישימו קצת ליפסטיק הן ישיגו מה שהן רוצות. זה אולי נכון לגבי מעט מאוד נשים, אך האי-שיוויון המערכתי מבטיח שזה לא יהיה נכון לרוב רובן של הנשים.

טיפול בילדים

ההוצאה הממוצעת על מעון יום בשנה בישראל היא 2,200 ש"ח (במקרה הטוב) וזה בהנחה שיש לך פעוט אחד. רוב הנשים בישראל מרוויחות קצת יותר מההוצאה למעונות יום. אם יש לך 2 ילדים מתחת לגילאי ביה"ס, אז תצטרכי עבודה טובה מאוד בכדי לכסות את ההוצאה על המעונות. אך לנשים רבות זה פשוט בלתי אפשרי כלכלית לצאת לעבוד.

כך הגענו למצב שלנשים עם ילדים קטנים יש 50% יותר סיכוי לא לעבוד מאשר גברים באותו גיל. ההצלחה של נשים אחדות לא יכולה להפריך את העובדה שדיכוי מערכתי של נשים קיים בישראל ובעולם. הדיכוי הזה מתבסס על העובדה הבסיסית שאם הממשלה היתה מיישמת חינוך חינם מגיל אפס ושכר שווה לנשים זה היה גורם לשינויים גדולים וקיצוניים במעמד האישה.

הנשים - הנס הכלכלי

בחברה הקפיטליסטית המפריטה עצמה לדעת כאילו אין מחר, כמו אצלנו, ההשפעה עלינו הנשים היא עצומה. את רוב הנטל של הרעת תנאי המחיה תישאנה הנשים. שעות עבודה ארוכות יותר, עבודה ביותר משמרות בכדי לשלם עבור שירותים רבים שפעם היו ללא תשלום, לחזור מאוחר יותר למשמרת השנייה של הטיפול בילדים ובבית. ובנוסף, כשהממשלה תוקפת את שירותי הרווחה, היא בעצם תוקפת את הנשים שעושות את רוב העבודה של הטיפול בילדים, במבוגרים ובחולים במסגרת שירותי הרווחה.

המגזין ‘אקונומיסט’ פרסם בשנה שעברה מספרים שמראים שנשים שיצאו לעבודה בשני העשורים האחרונים תרמו יותר לכלכלת העולם מהתפתחות הטכנולוגיות החדשות או מעליית הענקיות התעשייתיות, הודו וסין. אבל אף אחד לא מדבר על ה"נשים - הנס הכלכלי". המגזין עוד מציין שאם מוסיפים את עבודות הבית והטיפול בילדים שהנשים עושות ללא תשלום - וכן מיליונים של נשים שעושות עבודה חקלאית ללא תשלום - אזי הנשים מייצרות את רוב העושר עלי אדמות.

אם הנשים יוצרות את רוב העושר בעולם, זה נותן לנו את הכוח לגרום לכך ששחרור האישה יהיה אפשרי ומציאותי!