ריאד, מכה ומה שבינהן

בוועידת הפסגה, שהתכנסה בריאד ב-28 במארס 2007, אושררה 'יוזמת השלום הערבית'. היוזמה, שאומצה על-ידי הליגה הערבית ב-2002, קוראת לשלום ישראלי-ערבי על בסיס חזרה לקווי 1967, פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים על בסיס החלטת העצרת הכללית של האו"ם 194 והקמת מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים.

חוסר הסכמה עקרונית בין ישראל לבין חברות הליגה הערבית לגבי חלק מסעיפי ההסדר המוצע יקשו על תרגום היוזמה הלכה למעשה. מכשול מהותי נוסף הוא היעדר שותף פלשתיני להידברות. נשיא הרשות מחמוד עבאס תמך ביוזמה, אך ראשי החמאס נמנעו מקבלת הסעיפים המביעים נכונות להכיר בישראל. שאלת ההכרה בישראל היא היבט מרכזי של המחלוקת האידיאולוגית והפוליטית בין החמאס והפתח. בניסיון לגשר על חלק מן הפערים וכך להניח תשתית לנציגות פלשתינית מאוחדת, לוו המגעים שקדמו לכינוס פסגת ריאד במאמץ דיפלומטי בין-ערבי לכונן ממשלת אחדות פלשתינית. ממשלת האחדות הושבעה ב-17 במרס, על בסיס הסכם שהושג בין הפתח והחמאס במכה בחסות 'הקוורטט הערבי' - סעודיה, מצרים, ירדן, והאמירויות הערביות המאוחדות.

מצעה של ממשלת האחדות הפלשתינית פותח בפירוט עמדות מדיניות, ובכלל זאת מחויבות להקמת מדינה פלשתינית בשטחים שנכבשו ב-1967 והכרה בהחלטות ועידות הפסגה הערביות לדורותיהן. כעת נוספה על ההחלטות האלו גם זו שאושררה בריאד ואותה סירבה הנהגת החמאס לאמץ. אך עמדתה הסרבנית של החמאס לא תהיה עילה למשבר קואליציוני, שהרי ההקשר המדיני האזורי לא היה בראש מעייניהן של הנהגות הפתח והחמאס בעת ניסוח העקרונות לממשלת האחדות. כדי לאפשר את כינון ממשלת האחדות אף נסוג הנשיא מחמוד עבאס מן הדרישה להכרת החמאס בישראל, אשר מאז היוודע תוצאות הבחירות שנערכו בשטחים בינואר 2006 היתה תנאי להצטרפות הפתח לממשלה.

שיתוף הפעולה בין הפתח והחמאס נועד להביא להסרת החרם הכלכלי שהוטל על הרשות עם השבעת ממשלת החמאס, ובראש ובראשונה לייצב את הזירה הפנימית על-רקע התנגשויות אלימות בין פעילי התנועות. מטרה נלווית היתה יצירת מנגנון מתואם, שישמור על הרגיעה במאבק נגד ישראל, אשר סוכמה בנובמבר 2006 בין הנשיא עבאס לבין החמאס ונענתה בהסגת כוחות צה"ל שפעלו ברצועת עזה מאז חטיפת גלעד שליט בחודש יוני.

אומנם, במצע ממשלת האחדות מודגשת כוונה להתמיד במאבק לשחרור בכל האמצעים. אך ההבנה הבין-ארגונית בדבר הפסקת אש מלמדת על הכרת החמאס והפתח כאחד בקשר בין האלימות הפנים-פלשתינית לבין המאבק בישראל, הנענה בתגובה צבאית ישראלית שדינה להאיץ את התפוררותה של הרשות.

סירוב החמאס להכיר בישראל, ולכן היעדר הכרה בישראל ממצע ממשלת האחדות, מונעים תמיכה ישראלית בתהליך ההסכמה הלאומית הפלשתינית. לפי שעה, ישראל רואה בעבאס שותף לדיאלוג, אם כי שותפותו הפוליטית עם החמאס מאיימת להעמיד את היחסים עמו לבחינה מחודשת. ערב פסגת ריאד, שכנעה מזכירת המדינה קונדוליזה רייס את ראש הממשלה אהוד אולמרט והנשיא עבאס להסכים להיפגש בקביעות, בבחינת 'חשיבות המפגש בעצם קיומו'. וברקע הדברים מתמידה ישראל במדיניות החרם הכלכלי על הממשלה הפלשתינית והלחץ הצבאי על שטחי הרשות. צעדים אלה מכוונים להחליש את החמאס או, לחילופין, לעודד שינוי ביחסה של התנועה לישראל כדי למנוע כרסום במעמדה.

הלחץ הישראלי עלול להצטרף לגורמים נוספים - היריבות המרה בין הפתח והחמאס וחרם כלכלי מצד מדינות מערביות - שעשויים להכשיל את התבססותה של ממשלת האחדות. ואולם, קריסת הממשלה לא תלווה בהכרח באבדן יכולותיה הצבאיות של החמאס ובכרסום התמיכה הציבורית בה. ניתן אף להניח, כי שחרור מכבלים מוסדיים יעשה את החמאס תוקפנית יותר משהיא היום. הפתח, מצידה, חלשה מכדי לאייש לבדה את הזירה המדינית הפלשתינית ולהיות שותף תכליתי לישראל. נכון הוא, שממשלת אחדות רחוקה מלהציע אלטרנטיבה מיידית להידרדרות הביטחונית בזירה הפלשתינית ולכן בזירה הישראלית-פלשתינית. אך ללא ניסיון לממש את הכוונה שביסוד ממשלת האחדות יתרחק עוד הסיכוי הקלוש ממילא לייצב את שתי הזירות.

ייצוב הזירות הוא מטרה חשובה כשלעצמה. בנוסף, ליעד הזה נודעת משמעות אזורית. ההישגים, שניתן יהיה להגיע אליהם באמצעות מגעים בין ישראל לבין מדינות ערב יהיו מוגבלים ביותר אם יתמיד המאבק הבין-ארגוני בשטחים. המאבק יסכל מימוש של הבנות ביטחוניות שגובשו בעבר ואולי עוד יגובשו בעתיד בין ישראל לבין עבאס, החמאס תכשיל מימוש הסכמות מדיניות אם לא תהיה שותפה לניסוחן, ודינו של העימות הנמשך להעיב על יחסי ישראל ומדינות ערב. אם כן, 'היוזמה הערבית', או כל יוזמה מדינית אחרת, לא תוכל להוות מסלול 'עוקף הידברות ישראלית-פלשתינית'.

ואולם, אפשר שייצוב הזירה הפלשתינית יסייע לקידום תהליך אזורי. למעשה, מדינות ערב החותרות להנמיך את הפרופיל של הסכסוך הישראלי-פלשתיני רואות בייצוב הזירה תנאי הכרחי - גם אם רחוק מלהיות מספיק - לקידום תהליך מדיני. יתכן שתנופה מדינית, אשר תזכה בתמיכה ציבורית בשטחים, תדחוף את החמאס לאימוץ עמדה של פשרה: הצטיירות התנועה כמכשול מרכזי למימוש תוכניות אזוריות עשוי לדחוק בהנהגתה להתגבר על עכבות פוליטיות ורעיוניות, המונעות הכרה בישראל ונכונות להגיע עימה להסדר בר-קיימא.

ישראל ספקנית ביותר לגבי סיכוייה של התפתחות בכיוון זה ומתנה בתוקף את חידוש השיחות לגבי עתיד השטחים בהכרה מלאה בה מצד הנציגות הפלשתינית על כל מרכיביה. לעומת זאת, ציפיית החברות ב'קוורטט הערבי' היא, שממשלת אחדות תעניק לעבאס גיבוי לניסוח וליישום הבנות עם ישראל בנפרד או כחלק ממערך הידברות אזורי. תקווה נלווית היא, שהשותפות הפוליטית בין הפתח והחמאס תקרב את החמאס לזרם המרכזי בפוליטיקה הפלשתינית. הרי אין לחשוד במדינות שדחקו בפתח להצטרף לממשלת החמאס שהן מעוניינות דווקא בחיזוק החמאס כל עוד התנועה דוגלת בקו לוחמני ונשענת כלכלית ומדינית על אירן. כינון ממשלת האחדות, אשר כמו 'היוזמה הערבית' מהווה תוצר של הדיפלומטיה הבין-ערבית, משקף את התקווה הזו לאשורה.