חוסן לאומי כערובה לביטחון

הטראומה הפוסט-מלחמתית של מלחמת לבנון השניה לא מרפה מהציבור הישראלי. הספקולציות הנזרקות לאוויר באשר לאפשרות של "סיבוב" נוסף בקיץ הקרוב והודעות חיזבאללה על מוכנותם לעימות עם ישראל, רק מגבירים את הלחץ.

רק היום, 12.4.07, בתוכנית ששודרה בטלוויזיה הישראלית, התבטאו ראש אמ"ן לשעבר, אהרון זאבי פרקש, וראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, בצורה מעוררת דאגה לגבי ההתפתחויות האסטרטגיות באזור שלנו. הם לא הוציאו מכלל אפשרות שמלחמה היא עניין שבהחלט עומד על הפרק. אין סיבה לא להתייחס בכובד ראש לדברי שני האישים המכובדים הללו.

השאלה המרכזית היא, האם החברה הישראלית מוכנה למלחמה נוספת. לא בכדי שאלתי שאלה זו, כי הרי המלחמה האחרונה הוכיחה שכללי המשחק השתנו, ומה שהיה תקף לפני העידן של הנשק תלול מסלול, אינו תקף יותר היום: העורף הוא חלק בלתי נפרד מן המערכה הצבאית.

כוחו של צה"ל נובע מן החוסן הלאומי של המדינה. יש להניח שבעת כתיבת שורות אלה, נעשים בצה"ל מאמצים גדולים כדי לתקן את המחדלים שנתגלו במלחמת לבנון השנייה. זאת ועוד; תקוותי היא שצה"ל לא ממתין למסקנות ועדת וינוגרד כדי לתקן את הדרוש תיקון משמעותי. מסקנות וינוגרד לא יגלו דברים שלא היו ידועים לכל ראשי מערכת הביטחון, צה"ל והדרג המדיני. אי לכך, על צה"ל ליישם ומהר את מסקנות הועדות השונות ולדרוש מן הדרג המדיני את כל המשאבים הדרושים לכך.

עם שלא מאמין במנהיגיו, לא יענה ולא יעבור לדום לכשייקרא לדגל

כל המפנטז שצה"ל יוכל, לבדו, לתת מענה הולם לכל סכנה שאורבת לנו מבלי שהחברה הישראלית תהיה חזקה, חולם חלומות באספמיה. האסון הגדול של מלחמת לבנון השנייה הוא אובדן התקווה של הציבור הישראלי במנהיגיו. זו יכולה להיות קטסטרופה משום שעם שלא מאמין במנהיגיו, לא יענה ולא יעבור לדום לכשייקרא לדגל. המנהיגות הישראלית עסוקה עד מעל ראשה בפרשיות שונות ומשונות. המערכות החיוניות למדינה משותקות מפאת העובדה שהקברניטים אינם מסוגלים להתפנות לעיקר אלא עושים כל שביכולתם כדי לשרוד את החקירות וההאשמות.

הציבור הישראלי מבולבל ואין מי שיראה לו כיוון. החלטות של היום מתבטלות מחר ומוסדות השלטון מתנהלים מכוח האינרציה. במקום שהמנהיגים הישראלים יזמו מהלכים מדיניים, הם עסוקים בהדפתן הגורפת של יוזמות מבחוץ. אין קו מנחה לא במדיניות הביטחונית ולא במדיניות החוץ.

מפלגות השלטון נערכות לקרבות הפנימיים והשרים פוזלים למתפקדים. האופוזיציה לא מציעה אלטרנטיבה רצינית אלא גיבובי מילים וסיסמאות מבית היוצר של תדמיתנים חדי עין. הצפון שסבל קשות מן המלחמה האחרונה לא רואה שום בשורה בדרך. הכל מילים, הכל פוטו-אופ בטלוויזיה. הציבור רוצה לראות במו- עיניו עשייה ולא שואו של פוליטיקאים.

על ממשלת ישראל להתחיל בעבודה נמרצת כדי להחזיר לציבור את האמון שאבד לו. מבחנה לא יהיה במילים אלא מעשים בשטח: יותר דאגה לאזרח, יותר אמפטיה למצוקות הגדולות של רבדים רבים בחברה, יותר השכלה וחינוך ופחות ופחות עסקנות פוליטית זולה. סטודנטים שלא יוכלו לשלם את שכר הלימוד עלולים, חלילה, לשאול את עצמם מדוע להתגייס למילואים בשעת הצורך. אנשים רעבים יעשו קודם את חשבון הבטן ולא יעסקו בפילוסופיה לאומית.

החוסן הלאומי חייב להיות המטלה הראשונה שבה הקברניטים ימצאו לה מענה. יותר מקומות עבודה, יותר חינוך והשכלה, יתר אכפתיות כלפי האזרח, דוגמה אישית והקרבת כל האינטרסים הפרסונליים על מזבח טובת החברה, כל אלה יכולים להבטיח שבשעת מבחן הכל ייענו לקריאה לדגל.

למען זאת, חייבת ההנהגה של המדינה להתעלות על עצמה ולהתאחד סביב הקונסנסוס המשותף לכל: קיומה של ישראל. מסופקני אם מנהיגי ישראל הגיעו כבר להכרה זו ואם הם מסוגלים להבטיח שבפעם הבאה, אם וכאשר תתרגש עלינו מלחמה, לא נימצא באותו המצב שהיינו בו במלחמת לבנון השנייה.