על הרציונל שבהסברה

במאמרי הקודם, 'מה על ישראל לעשות', טענתי כי על ישראל, בנוסף ל'שיקום הצבא', להשקיע מאמצים בהקמה, יש מאין, של מערך הסברה יעיל ומסודר. נכון, ישנה הסברה, אך די היה לפתוח טלוויזיה בכל מקום בעולם בעת מלחמת לבנון השנייה, כדי להיווכח במידת האפקטיביות של ה"הסברה" הזו; מסבירים של הצד השני היו בשפע, שלנו- מעט מדי, מאוחר מדי. ציינתי כי בעולם בו החלטות באו"ם מוכרעות לפי דעת הקהל של הציבור במדינות (במזל, רק במזל, במלחמה האחרונה בריטניה, כמו גם ארצות הברית עמדו לצידנו, מהפך קטן ובודד בדעת הקהל לצד הדמוקרטים, וזה עלול להתפוגג) הסברה מהווה את האמצעי היעיל ביותר לשלוט בגורלנו (ולא רק חיזוק צה"ל).

ברשומה זו אמחיש כיצד השקעה גדולה יותר בהסברה, ופחות בצבא, עולה בקנה אחד עם 'עיקרון המידתיות', קרי, העיקרון בשיטת המשפט שלנו, ועל פיו, אם אפשר להשיג את אותה המטרה בכמה דרכים, יש לנקוט את הדרך אשר הכי פוגעת בחירויות הפרט.

הנזק שבצבאיות של החברה הישראלית ידוע כבר מזמן

חברה צבאית מדירה מתוכה את כל אלו ש'אינם מתאימים לצבא'. חברה צבאית הופכת גברית, היררכית, זכרתנית, חברה אשר מקדשת את הכוח והאלימות, חברה אשר האלימות חוצה גבולות אל תוככי החיים האזרחיים שלה, חברה אשר בה הטרדות מיניות מושתקות שכן הגברים הם אלו שחשובים יותר שכן הם ממלאים את הפונקציות המרכזיות בחיינו.

חברה צבאית הינה חברה אשר בה אלופים מוצנחים בגיל 40 לניהול חברות היי-טק, קרי: חברה אשר הזדמנויות עודפות בה מוענקות לגברים, וכאלו שהם יוצאי-צבא קבע בתפקידים חשובים. חברה צבאית היא חברה אשר מקדשת היררכיה, ציות, משמעת, היעדר ספונטניות, היעדר מחשבה חופשית. חברה אשר ה'ביטחון' הוא נדבך כה חשוב בה היא חברה אשר חופש העיתונות שבה עשוי לעמוד בסכנה יותר מדי פעמים, יותר ממה שצריך. חברה צבאית היא כזו אשר מחנכת ילדים צעירים ובני-נוער למשמעת, ציות, רוח צבאית ("שכן צריך להתכונן לצבא") ולא לביקורת, חשיבה חופשית, חשיבה מופשטת או חשיבה יצירתית.

אין זה אומר, חלילה, שיש לוותר על הכוח הצבאי של ישראל. נהפוך הוא: קשה שלא להשתכנע שהשלמת מדינות ערב עם קיומה של ישראל נעשתה בעקבות התוצאה של מלחמת ששת הימים. זו עובדה ידועה שאלמלא נלחמנו בתש"ח, לא היינו יכולים להקים את מדינת ישראל (לא היה די ב'הסכמת העולם', שכן היות והצד השני הפר את ההסכמה שהושגה בעצרת האו"ם, אלמלא הגנו על מדינתנו שזה אך נולדה, אף אחד לא היה עושה את זה בשבילנו, במיוחד לא אז כאשר ארצות הברית לא היתה לצדנו. דווקא ניצחון תש"ח הוא זה שהחל לשכנע את ארצות הברית שאולי תהיה לה בת ברית במזרח התיכון). אך עם זאת, צבאיות-יתר של חברה, ראיית אוייבים בכל מקום, שיח של 'אנחנו' לעומת 'הם' ותרבות של כוח- כל אלו הינם סממנים אשר מהווים את ראשית התהוותה של מדינה פשיסטית. מדינות פשיסטיות מטשטשות את הגבולות בין צבאיות לאזרחות, תוך זליגת הצבאיות לאזרחות ולא להפך.

אם דיברתי עד כה על המחיר ה'אזרחי' שחברה משלמת על עודף צבאיות שבה, עדיין לא דנתי במחיר הממשי. מאות הרוגים ואלפי פצועים, חלקם לא ממש ידועים או מפורסמים. בעוד שפציעות קשות בעת קרב מסוקרות בתקשורת, הפציעות היותר "קלות" אינן מורגשות בציבור, ואינן ידועות אלא למי שחווה אותן באופן אישי. ספרו של עו"ד עומר יעבץ, "חוק הנכים: תגמולים ושיקום", (בהוצאת פרלשטיין-גנוסר), ממחיש את המחיר הכבד שמשלמים אנשי קבע, מילואים וסדיר בשירות הצבאי: מה שפחות ידוע בציבור הוא כמות התביעות אשר מוגשות מדי שנה לקצין התגמולים לא בשל פציעה ישירה בקרב אלא בשל 'פציעה עקיפה': יש וחיי הצבא, על המתח והמיוחדות שבהם, יוצרים מתחים אשר גוברים על מתח של עיסוק מקביל באזרחות, וגורמים להתפתחות מחלות אצל משרתים בסדיר, בקבע ובמילואים. ישנן מחלות רבות כגון יתר לחץ דם או סכרת, אשר מהוות תוצר של חיי מתח, לחץ ודחק שהם מנת חלקם של המשרתים בצבא.

שלא לדבר על הנזק ליחסי יהודים ערבים בשל צבאיות היתר של מדינת ישראל. כאשר חברה מודדת את אזרחיה עפ"י השירות הצבאי שביצעו/לא ביצעו, ערביי ישראל, חרדים או 'מי שאינם מתאימים', מודרים. היחסים בין היהודים לערבים נפגמים באופן מובנה כי ערבי-ישראלי אשר יש לו קרובים בגדה, יחוש חשדנות טבעית כלפי חייל אשר שירת במחסום.

היותנו חברה אשר נדבך חשוב (מדי) בה הוא הצבא מסבה נזק לטווח הארוך. אני לא מדברת על מידת הצבאיות שנחוצה לחברה, ואין לי כל אשליה לגבי מלחמות מסוימות, שבאמת, אין לישראל ברירה אלא ליטול בהן חלק. אין לי גם כל אשליה לגבי החשיבות של ניצחון אחד, מוחץ, כדי למנוע מלחמות מיותרות אחרי-כן (מלחמת ששת הימים הינה דוגמא מצוינת לכך). אין לי כל ספק באשר לחשיבות הישג צבאי למען שלום עתידי (מלחמת ששת הימים - שוב דוגמא לכך, כאשר לו מנהיגנו היו חכמים דיים לעשות שלום מיד אחרי כן, הישגי המלחמה היו נקטפים במלואם). השאלה היא- לאור עיקרון המידתיות, האם ישנן מלחמות שניתן למנוע, וכיצד, לאור העובדה שהמחיר שהמלחמה גובה, לטווח הקצר (נפגעים) ולטווח הארוך (חברה צבאית עם סממנים קצת פשיסטיים), הינו יקר ביותר?

לטעמי, למעט השקעה ב"שיקום הצבא" יש להשקיע ב"שיקום השלום" כמו גם ב"שיקום ההסברה". שני נדבכים אלו יכולים להשיג באופן טוב יותר את מה שמלחמה, לעיתים, מתיימרת להשיג, ובמחיר פחות גבוה. היות ומלחמה עולה ביוקר בחיי אדם או באיכות חיי אדם (פציעות ישירות או עקיפות מהמלחמה), והיות והיא גובה מחיר כה כבד מהחברה שלנו, אני חושבת שיש להשקיע בהסברה השקעה מאסיבית (לא די בהסברה פה ושם).

נכון שלישראל ישנה הסברה אך היא אינה מורגשת. נייר הלקמוס? טלו מדינה באירופה אשר יש לה זכות וטו במועצת הביטחון, כגון צרפת, צאו לאחד הרחובות הראשים של עיר מרכזית בה ושאלו עוברים ושבים אודות ישראל. אתם יודעים כבר מה תהיה התשובה. על כן ההסברה שנעשתה עד כה, אינה מספיקה. ההסברה תספיק כאשר צרפתים מן השורה בפריז יפסיקו לדקלם את הסיסמאות הפשטניות של השמאל הראדיקלי, ולפיהן יש לפקפק בזכותה של ישראל להתקיים (שכן עפ"י ססמאות פשטניות אלו מדינת ישראל אינה אלא 'פרויקט קולוניאליסטי בלה בלה בלה).

הסברה מקיפה תצליח כאשר צרפתי ממוצע יבין את זכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה, ולהגיב כאשר מתקיפים אותה לאחר שנסוגה לגבול בינ"ל מוכר (ראה ההינתקות + היציאה מלבנון). הסברה תצליח כאשר יצליחו לראות את שני הצדדים בסכסוך, ולא רק את הצד שלהם, תוך הטלת כל הרע שבעולם על ישראל (הביטו ימינה ושמאלה צרפתים, יש עוד מניות 'רעות' בעולם, סין ואירן למשל, כן, ידוע שפופלארי להאשים את ישראל בכל הרע בעולם).

כיצד הסברה מצוינת (אין להסתפק בפחות מכך) יכולה למנוע מלחמות עתידיות?

נסראללה, הגם שיש לו תרבוש על הראש ואצבע מתנופפת, אינו טיפש כמו שהוא נראה, וכמו כל מנהיג ערבי, עושה את חישובי העלות אל מול תועלת שלו. בעולם שבו כל פעולה באשר היא שהיא חלק מהסכסוך מוצגת על מסכי הטלוויזיה בעולם, מנהיגים ערביים (כמו גם ישראלים) אשר מתכננים צעדים ופעולות, שוקלים את 'האופן שבו זה יוצג בתקשורת' במניין שיקוליהם.

נסראללה, לדוגמא, חפץ להיתפס בעולם הערבי כ'צאלח א-דין' או משהו בדומה, מודרני. על כן הוא נלחם בישראל (ולא כדי "להגן על אחיו הפלשתינים" שכן אין לו כל ערך לחיי אדם). אם נסראללה (שאינו טיפש כלל) היה יודע באופן ודאי שפעולותיו תוצגנה בתקשורת העולמית באופן שלילי יותר ממה שהוצגו, היה זהיר יותר באופן שבו משליך טילים אל-עבר ישראל, משל אותם טילים היו קליפות גרעינים שמושלכות אל-מול משחק כדורגל.

היות והתקשורת בעולם סיקרה את המלחמה האחרונה באופן חד-צדדי, תוך הצגת "פשעי ישראל" (למרבה הצער, הפגזת שכונות אזרחיות בלבנון היתה פשע פר-אקסלנס) אך תוך התעלמות מפשעי נסראללה, הבין נסראללה שמשתלם לו לתקוף את ישראל, ולהשתמש במגנים אנושיים כדי להשליך מאחורי גופם רקטות.

הסברה מקיפה יותר היתה מונעת ממנו לעשות כן (שכן הוא לוקח במניין שיקוליו את האופן שבו הוא מצטייר בעיני העולם, הרי האצבע המתנופפת שלו למודת תקשורת ויודעת בדיוק את ההשפעה על התקשורת שיש לכל תנועונת שלה, ימינה, שמאלה או בסיבובים).

עד כמה שזה אבסורד, דווקא פעולות צבאיות לעיתים משיגות את ההפך: עם מצלמת תקשורת שממתינה שם ומציגה את ההרס והגופות, פעולה צבאית דווקא עושה לנו יותר רע. פעולה תקשורתית טובה יותר במלחמת לבנון, אשר היתה מסבירה את זכות ישראל להתקיים ואת הלגיטימציה לתקוף לאחר שהיא נסוגה לגבול בינ"ל מוכר, ועדיין תוקפים אותה, כמו גם את המניפולציה חסרת הרסן של נסראללה שמשתמש במגינים אנושיים, היתה חוסכת חיי אדם בלבנון (ושוב, היתה הסברה, אבל לא מספיק, במשחק סכום אפס התקשורתי הזה שוב ישראל יצאה הרעה).

דוגמא נוספת ל'כיצד ההסברה היתה חוסכת חיי אדם' הינה אינתיפאדת אל-אקצה. כמו נסראללה, גם ערפאת בזמנו לא היה טיפש, וסירובו לקבל את הצעת ברק, תוך פיצוץ המשא-ומתן ובחירה בדרך של טרור ושל אלימות, נבע בין היתר מן השיקול התועלתני, הקר למדי (לא 'התפרצות ספונטנית' ולא נעליים, תכנון קר מראש של אינתיפאדה נוספת) של 'איך התקשורת תקבל את זה'. מנהיגים ערביים אשר יודעים כי התקשורת תציג מצג חד-צדדי, ושאנשי שמאל ראדיקלי באירופה יפגינו לטובתם ביחד עם מוסלמים קיצוניים שזכויות אדם מהם והלאה (ואשר שני אלו יפגינו יחד עם ניאו-נאצים נגד ישראל), מחשבים את השיקולים התועלתניים שלהם, מפוצצים משאים ומתנים, ונוהגים באלימות, והכל מידיעה, שבתקשורת זה ישתלם להם.

הגברת ההסברה, אפוא, תפחית את מידת האלימות באזור, ואת מידת התוקפנות כלפי ישראל, תוקפנות אשר חלקה מבוצעת בשל הילת-התהילה שהמנהיגים הערביים סבורים שיזכו לה בתקשורת באם ינקטו בה. אין זה אומר כמובן שבכך די, כדי להפחית את מידת האלימות באזור על ישראל למשוך ידה מהמפלצת האיומה ששמה כיבוש, כמו גם לשמור על כוחה במידת הצורך, אך בעולם שבו לתקשורת העולמית תפקיד ממשי באופן שבו דברים מתנהלים, להסברה חשיבות מרובה יותר ממה שישראל מעניקה לה (ועל כן נראית כמו שהיא נראית בתקשורת).

עיקרון המידתיות המשפטי, אשר לפיו אין לנקוט באמצעי אשר פוגע בזכויות אדם, אם יש אמצעי אשר פגיעתו בחיי אדם ובזכויות אדם פחותה, ומשיג את אותה מטרה, הופך את ההסברה לחובה, גם מבחינה חוקתית-מוסרית.