עצמאות ישראל, האומנם?

נראה, כי אחרי 59 שנים אין מה לחדש על עצמאותה של מדינת היהודים. עַם שבנה את ביתו הלאומי על יסודות פוסט טראומטיים, אחר שעבר את גדולת הזוועות שידעה האנושות, עם שבחירוף נפש עמל על הקמת המדינה...

אפשר היה עוד להרבות בתיאורים, אך המציאות עת יום עצמאותה החמישים ותשע של מדינתנו, טופחת על פנינו בכאב ובלבול, בייאוש וחששות, בבושה ותסכול. לא זו בלבד שלא הפכנו לאור לגויים בארצנו, כי אם הצלחנו להשחית כמה מיסודות מוסריים, אנושיים ולאומיים. זילות ערך החיים שלנו היום מהולה עם ביזוי עברנו. מדינתנו מושתתת על עקרונות זרים, שיטות חיים וערכים שאומצו כלאחר יד ממדינות הגולה.

משל האגוזים

"אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם אגודה אחת" (מדרש תנחומא, פרשת ניצבים).

מאז קום המדינה, הדברים המאגדים אותנו, אולי יותר מכל, הם האסונות והמלחמות. בעתות הקשות נעלמו הבדלי גזע ותרבות, הבדלי דעה ודת. מתוך הכאב והסבל שוב ושוב מצאנו את עצמנו מתאחדים אל מול הסכנה.

אולם אין בכך שום נחמה. אפילו שיפה התופעה בשעתה, ורוח האחדות מרוממת נפש, לא די בה הכוח והעוצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה יציבה ועצמאית. הרגשות הסנטימנטאליים של "אחדות בעת צרה" מתפוגגים אל מול מציאות היום יום והמלחמה האחרונה היא ראיה לכך.

אנו, העם היושב בציון, דמינו לצרור אגוזים בשק. אומנם מאגד אותנו זה השק אגודה אחת, צפופים ודבוקים זה בזה, אך לא די בו להפוך אותנו לגוף אחד ממש. כל תנודה קלה שבו מעוררת התרוצצות רבה, שעל ידה באים אנו לפירודים וצירופים חלקיים מחדש. הנסיבות החיצוניות, הן שמאגדות אותנו. חסר בנו את כוח הליכוד הטבעי מבפנים.

את משל האגוזים מביא בעל הסולם במאמרו "היחיד והאומה", אותו כתב, עת הקמת המדינה. הוא מבכה על כי אבד בנו אותו העיקרון היסודי של אחדות האומה, עיקרון הכרחי לקיום המדינה.

"ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל - היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, יתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם". (היחיד והאומה, בעל הסולם)

אף שהשיב לנו הקב"ה את ארצנו, טרם קבלנוה

"אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" (מדרש רבא - בראשית).

ידוע, שכל דבר בעולמנו מנוהל ומכוון על-ידי הבורא ית', ולכן דווקא מצבנו הרוחני כעם קובע את מצבה של מדינתנו. סוד גאולתנו הוא בהתאמה בין השורש הרוחני והענף הגשמי. כלומר התאמה בין תכונת "ישר-אל" המעידה על הרצון לגילוי אלקותו ית', ובין הענף הגשמי, היא אדמת ארץ ישראל.

במאמר לסיום הזהר, כותב בעל הסולם כי סדרי עולם הרוחני אינם כסדרי העולם הגשמי. בגשמיות הנתינה והקבלה באים כאחד. לעומת זאת ברוחניות עת הנתינה לחוד ועת הקבלה לחוד. ככתוב "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" (ישעיה סה' כד').

בנתינה זו נותן הבורא את ההזדמנות לנברא לרכוש את התכונות הראויות לקבלת מתת אל. רק לאחר שמתקדש ומטהר כראוי - מתקן מידותיו לעל-מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, מיד מתדבק בבורא וזוכה לקבלת הדבר.

"לפיכך כמו שבשלמות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכוחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בעניין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה... ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש. וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכריים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים...

על כן בטרם באנו לידי תיקוננו, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה".

עתיד המדינה בידינו

אנו נמצאים בתקופה מכרעת למדינתנו. סבורני כי כמעיין המתגבר, כן יגבר בינינו הצימאון לידיעת הבורא. אנו נזכה להבין ולראות כי אחדות העם, על כל שורותיו, פלגיו וחצרותיו, במטרה לקבל על עצמנו עול שמיים לשמה - להתעלות על גשמיותנו, היא דרכנו היחידה המבטיחה את עתידנו על נחלת האבות.