לזכור ולא לשכוח |
הנופלים השאירו אחריהם גם תקווה, תקווה שהאובדן לא היה לשווא, תקווה לעתיד טוב יותר לאזרחי ישראל בכלל, וליקיריהם במיוחד, תקווה לשלום, לארץ ישראל מוסרית יותר, טובה יותר בעיקר לאלה שהיא חבה להם חוב מוסרי, תקווה להנהגה ראויה יותר, נטולת אינטרסים אישיים שתוביל אותנו בדרכים בטוחות ומוסריות
הזמן אץ רץ, רק סיימנו לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכבר אנו בפתחו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עוד יום זיכרון עצוב בחיי היום יום שלנו, עוד יום של זיכרונות קשים, קשים מנשוא, עוד סיפורי גבורה, הפעם על הגנת ארץ ישראל, שוב הלב בוכה והעין דומעת.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום מיוחד, יום משותף לרבים מתושבי הארץ וגם לאלה שנטשו וירדו לנכר. יום זה מאחד רבים תחת כנפי הכאב, אובדן יקיריהם. הכאב הוא כאב של רבים, לא רק יהודים, גם דרוזים, צ'רקסים, בדואים, נוצרים ומוסלמים, כולם נפלו על הגנת מולדתם, השאירו אחריהם שכול, הורים כואבים, יתומים, אלמנות, בני משפחה וחברים.
הנופלים השאירו אחריהם גם תקווה, תקווה שהאובדן לא יהיה לשווא, תקווה לעתיד טוב יותר לאזרחי ישראל בכלל, וליקיריהם במיוחד, תקווה לשלום, לארץ ישראל מוסרית יותר, טובה יותר בעיקר לאלה שהמדינה חבה להם חוב מוסרי, תקווה להנהגה ראויה יותר, נטולת אינטרסים אישיים, שתוביל אותנו בדרכים בטוחות ומוסריות.
הנשמה רוצה לשכוח, אך כל שנה בזמן הזה הזיכרונות עולים, גם אני הייתי שם, כמו רבים וטובים ממני, יצאנו בשליחות, אחת המשימות החשובות בחיינו, הגנה על מדינת ישראל. לכולנו היו אותן תקוות, זה היה הכוח המניע, עתיד מדינת ישראל והיושבים בה היו בראש מעייננו, מה שהטעין אותנו בעוצמות על אנושיות.
כולנו רצינו לחזור בשלום, כולנו התגעגעו בטרוף, למשפחה, לחברים, לשלווה. בלילה, בחושך, כשאיש לא ראה ולא שמע הרשנו לעצמנו גם להזיל דימעה, כן, "הגברים בוכים בלילה" זה לא רק שם של שיר, זו מציאות. כשראינו חברים/לוחמים שמשלמים את המחיר בגופם ובנפשם הדמעות גברו, השבר הלך והתרחב, המראות לא הרפו.
כבכל שנה גם השנה יציינו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברוב טקס והדר, שוב יעלו מנהיגים כאלה ואחרים וכדרכם ב"קודש" ילעיטו אותנו במירב הקלישאות המצויות באמתחתם, או בשפת העם: "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול".
קשה לי עם הטקסים האלה ועל כך כתבתי בעבר, אני מעדיף יותר צניעות, יותר חשבון נפש. השנה כבכל שנה ערכתי את חשבון הנפש האישי שלי, כיצד אני רואה את החוב המוסרי שאני/אנחנו חבים לקורבנות המלחמה והטרור, כיצד ומה תרמנו כולנו להגשמת תקוותם רגע לפני שהקריבו את נפשם למעננו.
השנה חשבון הנפש שלי קשה מתמיד, לאן שאני מתבונן איני רואה תקווה גדולה, הגרוע מכול שתחושת חוסר האונים אינו מניחה לי, לא נראה שמצליחים לגרום לשינויים חיוביים. בניגוד לכל הסיסמאות שמטפטפים לנו בתקשורת על "כמה טוב לחיות במדינת ישראל" ועל "צמיחה כלכלית", כמעט כל מי שאני משוחח איתו נמצא בייאוש מתמשך, רוצים לעזוב, לנטוש את הספינה שלכאורה נראה שהיא טובעת בים השחיתות וחוסר המוסר.
אני זוכר זמנים אחרים, זמנים שהחצנו את הגאווה הלאומית, שבועות לפני יום העצמאות התחלנו לקשט את הבתים והמכוניות בדגלי ישראל ובתמונות המנהיגים, לא היה בית מגורים או בית עסק ללא דגלי ישראל המונפים בגאון, צאו וראו מה קורה כיום, דגלי ישראל בודדים מונפים, מעידים יותר מכל על הבושה, על השבר הלאומי.
לא מזמן עברנו מלחמה קשה, מנהיגים לא ראויים הובילו אותנו לאבדן חיי אדם רבים ומיותרים, עוד קרבנות מלחמה, מלחמה קשה מתמיד, בניגוד לשאר המלחמות שחווינו, גרם לנו קומץ לוחמי גרילה (שחשבנו שהוא בטל בשישים) להרס ואבדות גם בעורף המדינה, מי היה מאמין! קומץ לוחמי גרילה נלחמו בנו בעוצמה רבה, ולעומתם, מנהיגינו "הדגולים" הופיעו חדשות לבקרים בכל אמצעי התקשורת, פלטו מילים נבובות וחסרות יסוד, איימו והבטיחו ביהירות מתנשאת, אך לא קיימו מאומה. במקום לעבוד ולקבל החלטות נבונות, בחרו מנהיגנו היקרים (תרתי משמע) לבזבז זמן יקר על איומי סרק שגרמו לאויב להגביר ולהקצין את התקפותיו.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום חשוב, לזכור ולא לשכוח, אך ביום זה יותר מתמיד, אנו חייבים לערוך חשבון נפש נוקב למען הנופלים ולמען אלה שנשארו מצולקים, מה עשינו ומה נעשה למען הגשמת תקוות הנופלים? מה עשינו למען אלה שאיבדו את יקיריהם? מה עשינו למען אלה שחזרו מהמלחמה מצולקים פיזיות ונפשיות? מה חלקנו בהכתרת מנהיגים פחות מוסריים ויותר עשירים? איך נראה ביום הזיכרון הבא? ומה חשבון הנפש של אלה שנמצאים כרגע בעולם שכולו טוב, האם הם חושבים שהמחיר ששילמו היה כדאי?
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום מיוחד, יום משותף לרבים מתושבי הארץ וגם לאלה שנטשו וירדו לנכר. יום זה מאחד רבים תחת כנפי הכאב, אובדן יקיריהם. הכאב הוא כאב של רבים, לא רק יהודים, גם דרוזים, צ'רקסים, בדואים, נוצרים ומוסלמים, כולם נפלו על הגנת מולדתם, השאירו אחריהם שכול, הורים כואבים, יתומים, אלמנות, בני משפחה וחברים.
הנופלים השאירו אחריהם גם תקווה, תקווה שהאובדן לא יהיה לשווא, תקווה לעתיד טוב יותר לאזרחי ישראל בכלל, וליקיריהם במיוחד, תקווה לשלום, לארץ ישראל מוסרית יותר, טובה יותר בעיקר לאלה שהמדינה חבה להם חוב מוסרי, תקווה להנהגה ראויה יותר, נטולת אינטרסים אישיים, שתוביל אותנו בדרכים בטוחות ומוסריות.
הנשמה רוצה לשכוח, אך כל שנה בזמן הזה הזיכרונות עולים, גם אני הייתי שם, כמו רבים וטובים ממני, יצאנו בשליחות, אחת המשימות החשובות בחיינו, הגנה על מדינת ישראל. לכולנו היו אותן תקוות, זה היה הכוח המניע, עתיד מדינת ישראל והיושבים בה היו בראש מעייננו, מה שהטעין אותנו בעוצמות על אנושיות.
כולנו רצינו לחזור בשלום, כולנו התגעגעו בטרוף, למשפחה, לחברים, לשלווה. בלילה, בחושך, כשאיש לא ראה ולא שמע הרשנו לעצמנו גם להזיל דימעה, כן, "הגברים בוכים בלילה" זה לא רק שם של שיר, זו מציאות. כשראינו חברים/לוחמים שמשלמים את המחיר בגופם ובנפשם הדמעות גברו, השבר הלך והתרחב, המראות לא הרפו.
כבכל שנה גם השנה יציינו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברוב טקס והדר, שוב יעלו מנהיגים כאלה ואחרים וכדרכם ב"קודש" ילעיטו אותנו במירב הקלישאות המצויות באמתחתם, או בשפת העם: "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול".
קשה לי עם הטקסים האלה ועל כך כתבתי בעבר, אני מעדיף יותר צניעות, יותר חשבון נפש. השנה כבכל שנה ערכתי את חשבון הנפש האישי שלי, כיצד אני רואה את החוב המוסרי שאני/אנחנו חבים לקורבנות המלחמה והטרור, כיצד ומה תרמנו כולנו להגשמת תקוותם רגע לפני שהקריבו את נפשם למעננו.
השנה חשבון הנפש שלי קשה מתמיד, לאן שאני מתבונן איני רואה תקווה גדולה, הגרוע מכול שתחושת חוסר האונים אינו מניחה לי, לא נראה שמצליחים לגרום לשינויים חיוביים. בניגוד לכל הסיסמאות שמטפטפים לנו בתקשורת על "כמה טוב לחיות במדינת ישראל" ועל "צמיחה כלכלית", כמעט כל מי שאני משוחח איתו נמצא בייאוש מתמשך, רוצים לעזוב, לנטוש את הספינה שלכאורה נראה שהיא טובעת בים השחיתות וחוסר המוסר.
אני זוכר זמנים אחרים, זמנים שהחצנו את הגאווה הלאומית, שבועות לפני יום העצמאות התחלנו לקשט את הבתים והמכוניות בדגלי ישראל ובתמונות המנהיגים, לא היה בית מגורים או בית עסק ללא דגלי ישראל המונפים בגאון, צאו וראו מה קורה כיום, דגלי ישראל בודדים מונפים, מעידים יותר מכל על הבושה, על השבר הלאומי.
לא מזמן עברנו מלחמה קשה, מנהיגים לא ראויים הובילו אותנו לאבדן חיי אדם רבים ומיותרים, עוד קרבנות מלחמה, מלחמה קשה מתמיד, בניגוד לשאר המלחמות שחווינו, גרם לנו קומץ לוחמי גרילה (שחשבנו שהוא בטל בשישים) להרס ואבדות גם בעורף המדינה, מי היה מאמין! קומץ לוחמי גרילה נלחמו בנו בעוצמה רבה, ולעומתם, מנהיגינו "הדגולים" הופיעו חדשות לבקרים בכל אמצעי התקשורת, פלטו מילים נבובות וחסרות יסוד, איימו והבטיחו ביהירות מתנשאת, אך לא קיימו מאומה. במקום לעבוד ולקבל החלטות נבונות, בחרו מנהיגנו היקרים (תרתי משמע) לבזבז זמן יקר על איומי סרק שגרמו לאויב להגביר ולהקצין את התקפותיו.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום חשוב, לזכור ולא לשכוח, אך ביום זה יותר מתמיד, אנו חייבים לערוך חשבון נפש נוקב למען הנופלים ולמען אלה שנשארו מצולקים, מה עשינו ומה נעשה למען הגשמת תקוות הנופלים? מה עשינו למען אלה שאיבדו את יקיריהם? מה עשינו למען אלה שחזרו מהמלחמה מצולקים פיזיות ונפשיות? מה חלקנו בהכתרת מנהיגים פחות מוסריים ויותר עשירים? איך נראה ביום הזיכרון הבא? ומה חשבון הנפש של אלה שנמצאים כרגע בעולם שכולו טוב, האם הם חושבים שהמחיר ששילמו היה כדאי?
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| לזכור ולא לשכוח |
| תגובות [ 2 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| כותרת התגובה | שם הכותב | שעה תאריך | |||||
| 1 |
|
||||||
| 2 |
|
||||||
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

