|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הנטייה בקרב שלטונות המדינה היא להעלים ידיעות ולא לפרסמן באמצעי התקשורת
|
מאז ומתמיד היתה קיימת בישראל צנזורה פוליטית, נוסף על הצנזורה הביטחונית, ולא אחת נטשטשו התחומים בין שתי אלה. על-כל-פנים, הנטייה בקרב שלטונות המדינה היא להסתיר ולהעלים ידיעות ולא לפרסמן. לעיתים קשה, אומנם, לקבוע איזו ידיעה מזיקה ואיזו לא. אלא שהרשות המוסמכת מעדיפה שכל המתפרסם ייעשה על דעתה בלבד. יתר-על-כן: על יסוד "החוק לתיקון דיני עונשין - עבירות נגד המדינה 1957", שבא להחליף את "פקודת הסודות הרשמיים" הבריטית - התקין נציב שרות המדינה הוראות תקשי"ר, האוסרות על עובדי המדינה כל מגע עם עיתונאים. לפי חוק זה אסור, למשל, למורה להשיח על אי-שביעות רצונו מתוכנית הלימודים, ועליו לדבר אך ורק באמצעות דובר משרד החינוך. להלן מספר דוגמאות מאלפות מן ההיסטוריה העיתונאית הישראלית להפעלתה של צנזורה פוליטית, במסווה של צנזורה ביטחונית: - במאי 1949, למשל, נכתב שירו של נתן אלתרמן, "שתי שיבולים וחנית", על פירוק חטיבות הפלמ"ח. השיר נפסל על-ידי הצנזורה ונאסר לשידור. בתגובה על כך הגיש יצחק בן-אהרון, שהיה אז חבר-כנסת מטעם מפ"ם, הצעה לסדר היום בכנסת, ותוך קריאות-ביניים סוערות הצליח לקרוא את "שתי שיבולים וחנית".
- בנובמבר 1950 פרסם יומון המפלגה הקומוניסטית, "קול העם", ידיעה, לפיה נתגלה נפט 10 ק"מ צפונית לאילת, אך חברה אמריקנית תבעה שיופסקו החיפושים ושהמעיין ייסתם. למחרת היום ביקשו יתר העיתונים לצטט ידיעה זו, אך הצנזורה מנעה זאת. בתגובה לכך הגיש ח"כ מאיר וילנר (מק"י) הצעה לסדר היום מעל בימת הכנסת, שבה טען כי מעלימים במכוון מהציבור ידיעה שכבר פורסמה. על הצעה זו השיב בכנסת ח"כ פנחס לבון (מפא"י), אז שר החקלאות, בתוקף תפקידו כממונה על אוצרות הטבע בישראל: "אינני יודע מה רוצה מחיינו חבר הכנסת וילנר עם הנפט של 'קול העם'. 'קול העם' מצא נפט".
הגיב ח"כ וילנר בשאלה: "האם יש אצלנו צנזורה גם על מוסר, או רק צנזורה צבאית"? הוא לא קיבל תשובה על כך. בתגובה כתב עיתון הארץ ב-22 בנובמבר באותה שנה, שקיימת נטייה מסוכנת מצד הצנזורה להיות ממונה גם על המוסר הציבורי. - זמן מה לאחר מכן שוב שימשה הכנסת בימה לגילויים שנפסלו על-ידי הצנזורה. היה זה ח"כ יעקב ריפתין (מפ"ם), שסיפר כי הגנרל הבריטי רוברטסון הגיע ארצה לביקור ופגישותיו נסובו על הקמת ברית צבאית ים-תיכונית עם טורקיה. יושב-ראש הכנסת דאז אסר אסר על ציטוט דברי ח"כ ריפתין בפרטיכל, בנימוק שאין להזכיר כלל את ביקורו של רוברטסון בארץ, מסיבות ביטחוניות. בתגובה לכך איים בטאון מפ"ם, "על המשמר", לפנות לבית הדין הגבוה לצדק. אלא שהשגרירות הבריטית בישראל "פוצצה" את העניין ופירסמה עוד באותו יום הודעה רשמית על ביקורו של הגנרל בארץ.
- בדצמבר 1950 הופיע יצחק זיו-אב, אז הממונה על יחסי-ציבור במשרד הביטחון, בשידור ב"קול ישראל" והסביר, כי בדרך לירושלים ניטעו עצי-אקליפטוס, בין היתר בגלל צרכים ביטחוניים. אחד העיתונים, שציטט את הדברים, נקנס על-ידי הצנזורה בטענה כי הידיעה פסולה לציטוט. מייד לאחר מכן המיר הרמטכ"ל את עונש הקנס בעונש חמור יותר: סגירת העיתון ליום אחד.
למחרת ניסה עורך העיתון להסביר לציבור-קוראיו את סיבת סגירתו ומשמעותה, אלא שהצנזורה אסרה עליו לפרסם הסבר זה. בתגובה לכך הגיש העורך צו-על-תנאי נגד הצנזורה, בטענה של "מחדל ביטחוני". ואומנם, העיתון זכה בצו, משום שתקנות ההגנה לשעת-חירום לא היו אותה שעה בתוקף, ורק לפינן ניתן היה לפסול את פרסום הידיעה. בצו ביקש העורך לצוות על הרמטכ"ל להימנע מהטלת עונש חמור יותר מזה שהטילה הצנזורה. בית המשפט נענה לבקשת העורך ואז ביטל זה את הגשת הבג"צ. - דוגמה בולטת לשימוש הצנזורה לצרכים פוליטיים מתייחסת לשנת 1970. משרד החוץ יזם באותה שנה את החוק לתיקון סעיף 77 לפקודת החוק הפלילי. חוק זה קובע שבמקרים של הבעת דיעה, העלולה לפגוע בראשי המדינה, בני משפחותיהם ואנשי ממשל בכירים של מדינות, איתם מקיימת ישראל קשרים - תישלל מהנאשם, לפי סעיף זה, הגנת פרסום-אמת, פרסום בתום-לב ופרסום שיש בו אינטרס לציבור. כמו כן כולל החוק בסטטוס זה גם ראשי דת וראשי עדות דתיות מוכרות בישראל.
עובדה היא כי בחוקיהן הפליליים של מדינות אחרות לא נכללים בני המשפחה, ואילו מעמדם של ראשי דת וראשי עדות דתיות מבוסס על חוקי ישראל, המעניקים להם הגנה, כמו לשאר אזרחי המדינה. מדוע להגן עליהם, אפוא, ולא על נשיא המדינה ויו"ר הכנסת? |
|
הכותב הינו עיתונאי. שימש בעברו כעורך וכתב בידיעות אחרונות וב"קול ישראל".
|
|
| תאריך:
|
04/05/2007
|
|
|
עודכן:
|
04/05/2007
|
|
ראובן לייב
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
עמרי07
|
4/05/07 13:11
|
|
|
|
2
|
|
יוסקה
|
4/05/07 13:20
|
|
|
לבתי-כנסת יהודיים יש עדנה על גבי בולים של מספר מדינות ולכל בול כזה סיפור משלו. הגרמנים, למשל, הקדישו בול מיוחד לבית הכנסת בברלין. בול נוסף הוצא לזכר הקהילה היהודית בעיר זו ובית-כנסת שנשרף על-ידי הנאצים.
|
|
|
|
|
אהוד אולמרט שבר לאורך יותר מארבעים שנות הקריירה שלו כמעט כל שיא אפשרי של ציניות ועוד ידו נטויה. בצעדו האחרון הוא התעלה, לדעתי, על עצמו, ושבר את כל שיאיו: הוא החליט למנות את רב-אלוף (בדימ.) אמנון ליפקין-שחק לראש צוות מיוחד, שמתפקידו יהיה ליישם את דוח הביניים של ועדת וינוגרד.
|
|
|
|
|
זהו רגע של אמת למדינת ישראל. ביום שני השבוע, בשעה 05:00 אחר-הצהריים, הסירה ועדת וינוגרד את המסך מעל עיניהם של אזרחי ישראל. הוועדה הזכירה לנו אמת פשוטה שהיתה ברורה לכולנו בעשורים הראשונים של המדינה, אבל טושטשה ונשכחה במהלך השנים: שהקיום שלנו כאן, והשלום עם שכנינו, מותנים בראש ובראשונה בעוצמתנו.
|
|
|
|
|
מינויה של האדריכלית נעמה מליס כיועצת לענייני גשרים של הוועדה לתשתיות לאומיות, הוא אחד מינויים היותר בעייתיים שנעשו במשרד הפנים. ראשית, מליס היא שותפתו העסקית לשעבר של יו"ר הוועדה לתשתיות לאומית במשרד הפנים, שמאי אסיף, והעסקתה כיועצת הוועדה שהוא עומד בראשה מהווה לכאורה העדפת מקורבת.
|
|
|
|
|
האלוף במילואים עוזי דיין שריין את הכיכר זמן רב לפני פרסום דוח ועדת וינוגרד בעניין מלחמת לבנון השנייה. הוא יזם, ארגן ומימן עצרת מרשימה. למען הגילוי הנאות יש לומר שהתקשורת התמסרה למען ההפגנה וייחצנה אותה בהתנדבות ובשקיקה. הוא קבע שהאירוע יהיה ללא פוליטיקאים, והתקשורת שיתפה פעולה ולא הצביעה על כך שבמידה מסוימת היה כאן מסע בחירות של פוליטיקאי אחד, עוזי דיין, שרכב על גל מחאה עצום וצודק. כבעל היוזמה ובעל המאה, דיין היה גם בעל הדעה. על העצרת עצמה, יישר כוחו, בתקווה שזו תקדם את סילוקה של ממשלת קדימה מן השלטון.
|
|
|
|
|
