מה הקשר בין שביתת הסטודנטים התובעים מהמדינה להחזיר מיליארד שקל למערכת החינוך, להכיר בהחלטות ועדת וינוגרד ולהוזיל את עלויות ההשכלה הגבוהה בישראל, לבין מחאתם השותקת של שורדי השואה, התובעים את קבלת הפיצויים העומדים לזכותם ללא השפלה מתמשכת?
לכאורה שתי קבוצות ושתי תביעות כל-כך שונות ואף מנוגדות, אלו מתחילים את חייהם הבוגרים והמקצועיים, עתידם לפניהם והם מייצגים את פניה של ישראל המתפתחת ואלו לקראת סיום חייהם עם היסטוריה של סבל וחורבן אישי ומשפחתי. אלו תובעים סיוע כדי להבטיח את הצלחתם האישית העתידית ואלו את היחס המכבד ואת הכסף שהוא כספם, כדי שיחיו את שארית חייהם באופן יותר נסבל.
ובכל זאת, יש דבר אחד מרכזי שמחבר בין שתי המחאות הנשמעות בימים אלו: היחס הצבוע אל שתיהן. בשני ההקשרים מדברים ראשי המדינה בפאתוס עצום על היחס החם והמכבד של החברה אל הקבוצות האלו וכלפי מה שהן מייצגות.
הסטודנטים הנושאים עיניהם אל ההשכלה הגבוהה מכירים היטב את השיח המתיפייף ביחס למחויבות המדינה להשקיע ב"מוחות הצעירים" שיכו שורשים בישראל ויסייעו להתפתחות הכלכלית, טכנולוגית, תרבותית וחברתית של החברה כולה. הם בוודאי שבעו מלשמוע על חשיבות ההשכלה הגבוהה לפרט ולכלל.
כך גם שורדי השואה, הזוכים לעדנה ולהאזנה מרובה בכל כלי התקשורת בדיוק שבוע בשנה, זה שמקדים את יום השואה. סיפוריהם מבוקשים אז בכל תחנה, אולפן ועיתון כאייטמים נחשקים. הם מכירים בוודאי בעל פה את כל הלהג על "מוראות השואה", ה"אודים המוצלים", וכמה המדינה מנציחה את המתים ומוקירה את הניצולים.
השורדים, כוכבי התקשורת לשבוע, יודעים היטב שההתעניינות בהם היא נבובה וכי בפנייתם הבאה לוועדות הפיצויים למיניהן שוב יזכו למנת השפלה מוכרת, מבית מדרשם של "פקידי האוצר" ונציגיהם, רופאים פסיכיאטרים וכיוב'. שהרי את האוצר שומרים היטב לבעלי הון, מקורבי שלטון, ודואגים בינתיים שה"נודניקים" מהשואה ימותו מהר ככל האפשר (כך על-פי עדותה של ח"כ קולט אביטל).
גם הסטודנטים, המספקים את הסחורה לתקשורת, בזכות הפגנות המצטלמות טוב ודוברים/ות רהוטים, יודעים ששוחט ומרידור יחסלו סופית את התקווה להפוך את ההשכלה לנגישה ואפשרית לכל. הם מכירים היטב את חלקי הלשון בתקשורת, מייחצני האוצר והממשלה, המציעים להם להיאבק למען נושאים חברתיים ולא רק למען עצמם או להיאבק בצורה שונה (למשל על הלוואות שיש להחזיר עם סיום הלימודים) מזו שהם נוקטים בה. הם יודעים היטב שיולי תמיר מתכוונת לטובה, ממש כל שרי החינוך לפניה, שבשעת האמת העדיפו את הכיסא ולכן השלימו עם הפגיעה המתמשכת במורים, בחינוך ובהשכלה הגבוהה. הם יודעים שאין לתמיר כל משקל בהחלטות הרות גורל על תקציבי עתק, המיועדים, כך כולנו יודעים, לא להם.
השורדים, כמו הסטודנטים, מאמינים שמי שמנהל את העניינים בפועל זה ה"אוצר". אך בשני ההקשרים ה"אוצר" או "נערי האוצר" אינם קובעים באמת מדיניות ואינם מקצים תקציבים ומונעים תקציבים. הם בסופו של דבר משרתיהם הנאמנים של בעלי ההון, ממליכי ראשי המדינה, וחבים להם את מעמדם.
מחר יעזבו נערי האוצר את הכיסאות המרופדים באוצר ויוכלו לבנות את חייהם במשרה טובה עם שכר בשמיים. הפוליטיקאים, הממונים עליהם, משרתי בעלי ההון, צריכים להבטיח את קרבתם למכרה הזהב של המדינה ושל רכוש וכספי השורדים וכן את בחירתם מחדש. מבחינת הפקידים והפוליטיקאים - החינוך יכול לרדת לטמיון, שורדי השואה רצוי שימהרו למות והסטודנטים שיסתדרו על חשבון ההורים (למי שיש). העיקר שהכוח יישאר בידיהם.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
