מתי היית בפעם האחרונה בכותל המערבי? שאלה כל כך פשוטה, והתשובה ברורה מראש. אך נראה כי לרבים מאוד מעם ישראל השאלת איננה רלוונטית. הם פשוט לא היו במקום הכי קדוש לעם ישראל. המקום שוחרר, והם יכולים היום לצעוד שם בבטחה עם ריבונות ישראלית, אך הם מעדיפים שלא לעשות זאת.
"הר הבית בידינו". 40 שנה שהכותל עליו בכו ובוכים רבבות אנשים, משוחרר. דורות רבים כמהו אל המקום הזה ועתה כשהוא בידינו רבים מאיתנו כלל לא מבקרים בו. הכותל מת. כן, הכותל מת תודעתית. גם אחרי שאנו נמצאים בו, במקום הכי קדוש, הנתונים מראים כי אנשים לא מרבים לבקר בו. הם לא חפצים לראותו.
לא תעזור תמונת צנחנים בוכים אחרי 2000 שנה שחזרה ריבונות ישראל על המקום הקדוש הזה. לא יעזור התיאור שמתאר האב לבנו שחווה את מאורעות תקומת המדינה, שהולך בשנת 1967 אל עבר הכותל ברגל כשדמעות בעיניו. לא יעזור תיאור מעמד תקיעת השופר בכותל שבישר את השיבה הביתה. הם פשוט לא יבואו. גם אחרי 40 שנה. הכותל מת ואין איש שר עוד את "ירושלים של זהב" מולו. אין איש מתרגש מהתודעה שהוא בידינו. יש תיירים מחו"ל, אך רבים מן הישראלים החים במדינה לא היו בו.
נראה, כי אין מנוס מפיתוח תוכנית רחבת הקף להבאת המוני עם ישראל אל הקיר, השריד המקודש שטבועה בו ההיסטוריה שלנו. הן בדרך הסבר החוויה המרוממת והקדושה שבמקום והן דרך הסבר על היסטוריית המקום.
אם נחזיר את העם אל הכותל, והכותל יחיה תודעתית לאחר שפגה שמחת הניצחון והשיבה אליו, אם יחזור הוא להיות מה שהיה נחשב בעיני היהודים בשנת 1967, הרי שאולי אז יבין כל אחד מעם ישראל את הקשר שלו לירושלים.
