טקטיקה, אסטרטגיה ומה שבינהן

בעולם ניהול פרויקטים בפרט והניהול ככלל, רווחים הניגוד והסימביוזה בין תכנון הביצוע מהבחינה האסטרטגית לטקטית. כל מנהל מדרג בינוני יודע (או לפחות אמור לדעת) כי תכנון מהלכי הפרויקט אסור להם שיחלו ללא הבנה עמוקה במטרותיו ארוכות הטווח של הפרויקט, דהיינו אסטרטגיית הפרויקט.

לדוגמא, הכנסת מערכת שיווק מתקדמת לחברה פלונית חייבת בניתוח מעמיק ומדוקדק של היתרונות הגלומים לחברה במערכת זו לכשתותקן, כולל ניתוח "החזר על ההשקעה". חשוב לציין, בניגוד לאמונות רווחות, במרבית המקרים הצלחת הפרויקט אינה בהכרך כרוכה בסיומו המוצלח אלא נדרש זמן, לעיתים ממושך, לאמדן נכון של ההצלחה, או הכישלון. כמו כן, ושוב בניגוד לאמונה הרווחת, אסטרטגיה של פעילות מסוימת אינה חייבת להיות כרוכה בהתנהלותה של מדינה פלונית או בפרויקטים אדירי ממדים.

לדוגמה, מפקד המחלקה יקבל בפקודת המבצע את "הכוונה" (אשר הינה במיקרו, אסטרטגית הקרב העתידי עבורו), "כוונת פלוגה א' במסגרת ההתקפה הגדודית על "רינה" לכבוש את צומת 'הברושים', לצורך זה מחלקה מס' 2 תעשה כך וכך...".

ככלל ניתן לאמר כי אסטרטגית הביצוע מונחתת מלמעלה כלפי מטה וכוללת את כוונתו האסטרטגית של דרג ממונה אחד לפחות בעוד אשר תכנון הביצוע או הטקטיקה נוהגת מלמטה וכלפי מעלה בהיררכיית הפיקוד. לכל המעורבים (אמור להיות) ברור מי ראשון ומי אחרון כאשר התכנון האסטרטגי "מלמעלה" קודם (תמיד) לתכנון הביצוע. מכאן ואילך כל יחידת פיקוד (או תמחיר / ניהול) מקבלת את המטלות האסטרטגיות מהיחידה הממונה ומבצעת תכנון יישומי התואם את תנאי פעולתה. אותה מדינה, חברה או יחידה אשר יהפכו היוצרות ד'לעיל ישלמו מחיר יקר ביותר בתמורה, האחד בממון והאחר בחייו.

במה הדברים אמורים כאן בענייננו בהקשר לוועדת וינוגרד ולהתנהלותו של אהוד (הוא כשל) אולמרט לפני, תוך, ולאחר מלחמת לבנון השנייה?

צדקה ועדת וינוגרד כאשר נתנה משקל רב לתכנון ותהליך קבלת ההחלטות האסטרטגי (או חסרונו), אשר אמור היה להכין את כניסת ישראל למערכת (ויותר מאוחר מלחמת) לבנון השנייה. חסרונו של התכנון האסטרטגי, קרי הגדרת מטרות המלחמה אשר נוסחו בחובבנות הגובלת בטפשות, עקב העובדה הפשוטה כי לא היה לאולמרט מושג ירוק במערכת מושגים זו המיט על מלחמה זו את צרותיה / צרותינו.

אולמרט כמנהל כושל הפך באופן טיבעי לראש ממשלה כושל ולמנהיג מלחמה כושל ומכשיל. השר הכושל שהפך לראש עיר כושל שעלה למעלת ראש ממשלה כושל, לא פלא שהכשיל את כולנו מהסיבות אשר צוינו לעיל. אולי אולמרט הינו טקטיקן (פוליטיקאי) מוכשר אך ודאי כי הינו אסטרטג ירוק וחובבן. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה פוליטיקאי גרדא בראשה, ישראל חייבת באסטרטג ובטקטיקן המשולבים זה בזה, אותו אדם אשר רואה נכוחה (אסטרטגית) את האופק המדיני אזורי, גאופוליטי ועולמי ועם זאת מסוגל טקטית להביאנו לאותו אופק בביטחה. אולמרט, פוליטיקאי הביבים הקטן הינו האנטיתזה למנהיג אותו חייבת ישראל לעצמה כיום.

קל יחסית לאבחן את מטרות המלחמה (אסטרטגית המלחמה) למדינה המותקפת ע"י אויביה. בפשטות, הצורך בשמירת הקיום הלאומי (יחד עם מטרות נלוות משניות) הינו האסטרטגיה הלאומית הראשונה במעלה לשעה זו. כאשר ישראל הותקפה ע"י חמש מדינות ערב עם פרוץ מלחמת העצמאות לא היה ספק בלב איש בדבר מטרות המלחמה, דהיינו מלחמת קיום. גם הטעויות שנעשו (טקטית ואסטרטגית) התקבלו בהבנה לנוכח הצורך העליון והראשוני בשמירת קיום העם והאומה.

מצב מלחמות האין ברירה (אם כמצב אמיתי ואם כמצב תודעתי מלאכותי) ליווה את מדינת ישראל משך מרבית שנות קיומה. כך מלחמות "סיני", "ששת הימים", "יום כיפור" "מלחמת לבנון הראשונה" וכל ההתכתשויות שבינהן עם האויב הערבי. בכל מלחמות אלו מוטיב ה'אין ברירה' תרם בצורה מכריעה למטרות האסטרטגיות ולפיכך גם טעויות שנעשו ואלו היו רבות מספור התקבלו יחסית בציון "עובר" בציבוריות הישראלית. גם תנועות המחאה אשר קמו בעקבות מלחמת "יום כיפור" ו"מלחמת לבנון הראשונה" גילו הבנה יחסית לטעויות האסטרטגיות והטקטיות משך מלחמות אלו. למרות הדרישה הנחרצת להתפטרות ההנהגה, לא לוותה זו בדרישה לענישה שמעבר לכך. היתה הבנה כי המנהיגים אומנם טעו וחייבים לפנות מקומם אך בד בבד הציבור האמין כי הטעויות נעשו בתום לב ומתוך דאגה כנה לגורל העם.

מלחמת לבנון השנייה גרמה לזעזוע עמוק בציבוריות הישראלית משום שהיוזמה לה באה מצד ישראל, ולכך היתה הבנה מסוימת (ומסויגת כלשהו) עקב הצורך להכיל את כוחו ותוקפנותו של החיזבאללה על גבולה הצפוני של מדינת ישראל, אך האסטרטגיה מאחורי פרוץ המלחמה אשר היתה כה מסולפת, הזויה ומנותקת מציאות והתנהלותה כתוצאה ישירה של סחרירים פוליטיים שקדמו לה אשר לא נראו ונשמעו כמותם מאז הקמת המדינה, ואלו פרצו זו הפעם הראשונה בפומבי צוהר רחב לחוסר הכישורים, ההתנהלות גבהת הלב, הזלזול בעם, הנהנתנות והשחיתות של "מנהיגי האומה", לא יכלו להתקבל ע"י הציבור הישראלי ובדין.

זו לה הפעם הראשונה שתופעת ה"אולמרטיזם" נחשפה בכל כיעורה בפני הציבור הרחב. תופעה זו ניתפסה כבעלת תרומה מכרעת להגדרות הקלוקלות של מטרות המלחמה לתוצאות המלחמה הסופיות ואכן אובייקטיבית דירדרה את מטרות המלחמה ותוצאותיה לרמתן הסופית.

"אולמרטיזם" לכל אלו אשר אינם בקיאים ברזי ההגדרות הינו התגלמות כל השלילי השורה כיום במדינת ישראל (בניגוד לפן החיובי הישראלי הנמצא בכל פינה בעליל אך מדוכא ע"י "האולמרטיזם"). זהו הפן ה"חלול", הנהנתן, מרופד עטי היוקרה, מרופד הממון מפאת קישרי 'הון-שילטון', המגובה ע"י קישרי מדיה-שלטון, בעל חשבונות דולריים הנמדדים במליונים, הרואה את בחירתו לשלטון כמתת אלוהי וכקרדום לחפור בו, הרואה במעמדו הזדמנות פז (תרתי משמע) לעשות לביתו, המזלזל בתבונת ובטובת עמו, המוציא מינויים פוליטיים נגד טובת הציבור, המזלזל בחזון, הרואה במשרתו כמקום עבודה ולא כשליחות, המשחית כל חלקה טובה סביבו, המושחת עמוקות בעצמו, המוכן למכור את גורל ישראל בנזיד עדשים ובלבד להציל את כיסאו.

האם ישנו בר דעת המעלה בדעתו כי האיש אשר יותר מכל אחר במדינת ישראל אחראי להגדרת "האולמרטיזם" יכול היה להגדיר כהלכה את מטרות (אסטרטגיית) המלחמה או לתקן קלקוליה? האם ישנו בר דעת שעדין לא קורצף גבו (דנקנר, ברנע, אברמוביץ, לפיד, חסון, כספית ודומיהם מתבקשים לעבור לפינה עם פניהם לקיר...) המאמין כי "מקורבי" "האולמרטיזם" ינהגו או נהגו כהלכה במשך השנה וחצי האיומות אשר זה עתה עברו על עם ישראל?

מגיע לישראל מנהיג אחר. מגיע לישראל מנהיגים נבחרי ציבור אחרים אשר "תקינותם הפוליטית" לא תעביר אותם על "נאמנותם הפוליטית" ואינם אצבעות "חלולות" להשכיר. ישראל חייבת להוציא למדבר הפוליטי, לצמיתות אם ניתן, כל מי שנחשד או נגוע ב"אולמרטיזם". ישראל חייבת ללכת לבחירות לא משום שזה הינו המעשה הטוב ביותר כיום אלא משום שזה הינו הכרח וההכרח לא יגונה.