ניהול המשבר הנוכחי על-ידי החמאס וארגוני הטרור הפלשתינים שונה במאפייניו מבעבר. ההפגזה המסיבית והמתמשכת של שדרות ויישובי הנגב יוצרת פרובוקציה, אשר מחיר ההתעלמות ממנה עלול לבוא לידי ביטוי בשחיקה חמורה בהרתעה הישראלית ובמשבר אמון בין הציבור לממשלה שאינה מצליחה לספק ביטחון.
בניגוד לעבר, ניכר שהנהגת החמאס לא סימנה במשבר הנוכחי נקודת יציאה, ומדיניותה, כך נדמה, חותרת לגרור את ישראל לפעולה צבאית קרקעית בתוך רצועת עזה.
לקו הנוכחי במדיניות החמאס אחראי הזרם הרדיקלי בתנועה, הקורא תגר על ההנהגה הנוכחית ומעוניין להביא לקריסתה של ממשלת האחדות הלאומית. בהנהגתו עומדים שר החוץ לשעבר, מחמוד אל-זהאר, ושר הפנים לשעבר, סעיד סיאם, שאינם מסתירים את גישתם המיליטנטית כלפי ישראל והפתח. לזרם זה חברו ניזאר ריאן, בעבר מפקד גדודי אל-קסאם בצפון הרצועה, ואחמד ג'עברי, מפקד בכיר בגדודי אל-קסאם, אשר אינו נשמע עוד, כך דווח (אל-ווטן, סעודיה, 20 במאי 2007), להנחיות הדרג המדיני של החמאס.
המשך הפגזת יישובי הנגב וחידוש מדיניות החיסולים, עשויים לסמן את מגמת ההסלמה בסיבוב העימות הנוכחי. ההנחיה הגלויה של הנהגת החמאס לגדודי אל-קסאם לחדש את פיגועי ההתאבדות, תגביר את הלחץ על הממשלה להסלים את התגובה הצבאית ותעניק תמיכה ציבורית נרחבת יותר למהלך זה.
בזירה הפלשתינית הושג אומנם הסכם נוסף להפסקת אש בין החמאס לפתח, ואולם אין הוא מבשר את סוף העימות בין הצדדים. הנהגת החמאס שואפת להכרעה בעימות עם הפתח, ובראייתה כל הפסקת אש היא בבחינת "הודנה" בלבד, קרי: שיפור עמדות לקראת שלב העימות הבא. במצב בו אין תנועת החמאס יכולה להשיג את השליטה המלאה ברשות הפלשתינית ולקבל את אש"ף על מגש של כסף על-פי תנאיה מידי הפתח, החלופה המועדפת הינה יצירת "כאוס" שלטוני על-מנת למוטט את המערכות הקיימות הנשלטות ע"י הפתח, לחסל את מנהיגות הפתח ולתפוס בכוח את עמדות המפתח. מבחינת החמאס, מהלך שיביא לקריסת הרשות הפלשתינית עשוי בנסיבות מסוימות לשרת את האינטרסים האסטרטגיים של החמאס להקים שלטון איסלאמי ברצועת עזה.
דרכי הפעולה העומדות בפני ישראל הינן:
- המשך מדיניות ההבלגה (לצד פגיעה בטרוריסטים) בתקווה כי הלחץ הערבי ומאזן האימה בין הפתח לחמאס יוביל לרגיעה ביטחונית יחסית (עד למשבר הבא).
- פעולות קרקעיות מוגבלות בצפון רצועת עזה, שתכליתן יצירת רצועת ביטחון אשר תרחיק את משגרי הקסאם. השפעתן המעשית של פעולות אלה קטנה, שכן תשתית הטרור המשמעותית אינה נמצאת באזורי שיגור הרקטות. כניסה ללחימה בשטח בנוי תעניק לארגוני הטרור יתרונות יחסיים, והמשך הלחימה, על מחיר הדמים הכרוך בה, עשוי להביא לסיום המבצע ללא הישגים של ממש.
- כיבוש רצועת עזה. למהלך צבאי כולל אין הסכמה לאומית בשלב זה, בין היתר בגלל שמשמעותו הכרה בכישלונה המוחלט של אסטרטגיית ההינתקות החד-צדדית. רק מהלך צבאי כולל יכול "לכבוש" את הטרור הפלשתיני בדומה להצלחות צה"ל והשב"כ ביהודה ושומרון. אין המהלך פשוט כלל ועיקר מבחינה צבאית וכך גם השליטה היומיומית על האוכלוסיה הפלשתינית. נקודת המפתח בתוכנית הישראלית תהיה "היום שאחרי", קרי: כיצד לקומם שלטון פלשתיני חזק היכול לאכוף חוק וסדר.
