'פצצת השלום הסורית' של אולמרט

נחום ברנע הטיל פצצת שלום צה"לית על ראשו המשתאה של עם ישראל. על-פי בשורת ברנע, בכירים בצה"ל דוחקים בראש הממשלה אולמרט לפתוח במו"מ לשלום עם סוריה, שאם לא כן יגדל החשש למלחמת בחזית הצפון כבר בקיץ הזה. כאשר הידיעה נשענת על "גורמים בכירים" עלומי שם ראוי שהסקרנות העיתונאית תחשוף, מבין קטעי המידע המופיעים בידיעה, סימנים מזהים למקור ה"סקופ", כדי להבין איזו מידת רצינות ומהימנות יש ליחס לדברים.

הסימן הראשון לחשיבותה של הידיעה טמון בהחלטה המערכתית של ידיעות אחרונות להציג את הסיפור בפני הציבור בכותרת הראשית. לא פחות. משמעותו של סימן זה: ככל הנראה הסביר ברנע לעורכיו, כי המקור מסתתר אי שם ב"צמרת שבצמרת" ועל כן יש ליחס לידיעה משקל גבוה ביותר. אולם כיוון ששיכרון החושים של ה"סקופ" כנראה גבר על הצורך לשמור על מקורות המידע, חשף ברנע, במתכוון או בטעות, דברים שרק ראש הממשלה אהוד אולמרט יכול לדעת, ועל כן ראוי להניח כי מקור הידיעה הוא ממש מ"פי הסוס".

ציטוט לדוגמה המצביע על זהות המקור: "שאלת המו"מ עם סוריה תהיה אחד הנושאים שיועלו בפגישותיו של אולמרט עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש ועם מזכירת המדינה קונדוליזה רייס". וכי מי יודע באמת בפני מי יוצג הנושא אם לא ראש הממשלה עצמו? ועוד דוגמה: "בין אולמרט לצה"ל שוררת הסכמה לגבי יכולתו המוגבלת של צה"ל למנוע קסאמים מעזה". ומי יכול לדעת על מה באמת קיימת הסכמה בין ראש הממשלה לצמרת צה"ל, אם לא אולמרט בכבודו ובעצמו?

רמזים נוספים המצביעים על המקור של הידיעה מפוזרים לאורכו ולרוחבו של הטקסט הברנעי ומי שרק יטרח לקרוא את הדברים בקפידה לא יוכל אלא להגיע למסקנה חד-משמעית: המקור עלום השם הוא ראש הממשלה שטרח לייצר עוד ספין מבית מדרשו שופע המילים הרמות.

שיטת ההסתתרות מאחורי המונח "מקורות בכירים" נועדה לא אחת לשמש מעין "כדור מבחן" כדי שהשלטון יוכל לברר מה חושב הציבור על עמדה שנויה במחלוקת. אבל אם אכן כל מה שכתוב בידיעה נכון ומדוייק - ואין סיבה הגיונית להניח שהדברים הינם שקר בדוי - הרי זו תעודת עניות לצה"ל, ליכולותיו המבצעיות ולכושר ההרתעה שלו.

שהרי מה משמעות האמירה המופיעה בידיעה של ברנע "מו"מ עם סוריה או חשש למלחמה בקיץ"? המשמעות השלילית המשתמעת היא זו: "אנחנו, צה"ל, מודאגים ביותר נוכח ההכנות הסוריות למלחמה בישראל, כיוון שאנחנו, צה"ל, לא מסוגלים להתמודד עם מלחמה כזו. ואם אנחנו אומרים לכם, הפוליטיקאים, כי זו הבעיה האמיתית שלנו, מוטב לכם לנסות את נתיב המו"מ, כדי להציל את עצמכם מתוצאותיה של מלחמה נוספת, שאנחנו, צה"ל, לא מסוגלים להתמודד אתה".

המסר הנגטיבי הנוסף המשתמע מהצגת הדברים חמור אף יותר, כי אם אכן אלה הדברים שצה"ל אומר יוכלו הפוליטיקאים לטעון: "מי אנחנו שנחלוק על צה"ל? ואם כתוצאה מאמירות אלה נחליט אנחנו, הפוליטיקאים, לפתוח במו"מ עם סוריה - מו"מ שמשמעותו העיקרית היא ויתור על כל רמת הגולן, לא פחות - מה לכם, אזרחי ישראל, שתלינו עלינו?"

בעברית של הרחוב קוראים להתנהגות כזו: כסת"ח ("כיסוי תחת" למי שבמקרה אינו מכיר את ראשי התיבות האלה).

בעקבות הכישלונות של ממשלת ישראל במלחמת לבנון השנייה מן הראוי לזכור עובדה יסודית אחת שאותה יש לזקוף דווקא לטובתו של צה"ל. גם הצבא הטוב ביותר בעולם אינו יכול לנצח במלחמות, אם הפוליטיקאים העומדים בראש המדינה שלה שייך הצבא הזה, אינם מסוגלים לקבוע את יעדיה האסטרטגיים של המלחמה, אינם מבינים דבר בניהול המלחמה, ועיקר דאגתם למצוא מראש אשמים למחדלים העתידיים.

כל מי שמכיר את צה"ל ואת מערכות הביטחון האחרות במהלך שנות קיומה של המדינה יודע כי בדרגי הפיקוד העליונים של מערכת הביטחון משרתים אנשים מן הטובים ביותר שהעמיד העם הזה לרשות קיומה של המדינה. המדובר בלוחמים ומפקדים שהוכיחו את עצמם לא פעם בחשיבה מקורית יוצרת, בנחישות, באומץ לב, במנהיגות בשדה הקרב, בכושר המצאה ואלתור, בתעוזה, בהקרבה, במסירות ובנאמנות לערכי הדמוקרטיה. הצרה היא שבמקרים לא מעטים בעבר דווקא הנבחרים היו אלה שקלקלו את השורה בשעה שלא ידעו כיצד להציב לצבא את יעדיו הנכונים ולהפעיל אותו בהנחיות ברורות ומדויקות כדי שיוכל לבצע את משימותיו בהצלחה. לדוגמה: מאז החלו לנחות קסאמים על שדרות לא הציבה המערכת השלטונית האזרחית בפני צה"ל את היעד האסטרטגי הדרוש לה והורתה לו: נא להכין מיידית תוכניות אופרטיביות שמימושן יוכל להביא לחיסול ירי הקסאמים, כדי שאנחנו, הפוליטיקאים, נוכל לבחון אותן ולהחליט מה עליכם, הצבא, יוטל לבצע.

גם כיום מנסים פוליטיקאים אופורטוניסטים, המבקשים להיאחז בקרנות המזבח השלטוני בכל מחיר, להטיל את האשמה על כל המחדלים רק על לוחמי צה"ל. הם, הפוליטיקאים, כמובן שלעולם אינם אשמים. הפוליטיקאים האלה אינם מוכנים להטיל דין שוויוני אחד על הכול. מה שהם עושים הוא ההיפך מחוק הגזרה השווה. כלומר: מפקד בצה"ל שפישל חייב, לדעתם, לתת את הדין על מחדליו ולהתפטר. ואילו פוליטיקאי שכשל חייב, לדעתם, להמשיך ולכהן בתפקידו כדי שיוכל להיות - אחרי שהפך להיות סמל הכישלון - לאחראי על הפקת הלקחים ותיקון הליקויים. במדינה מתוקנת חייב לחול דין אחד ושוויוני על כולם. דינם של הפוליטיקאים חייב להיות גם הדין שיחול על מפקדי צה"ל.

הניסיון הפתטי של אהוד אולמרט להטיל את האחריות לכישלונות רק על מפקדי צה"ל ובה בשעה להתחבא מאחורי גבם הרחב בניסיונו למצוא נושא "ציבורי" שיוכל לסייע לו לשרוד על כיסאו המט ליפול, הינו יום עגום לדמוקרטיה הישראלית, אפילו אם מדובר, לכאורה, בתחום שהוא משאת הנפש של ישראלים רבים: שלום עם סוריה.