בשנת 1995 יצא לי להכיר בדרך מקרה אדם מופלא. לא מחוור לי אם בכלל הייתי מספר, ולקראת זאת יוצא לבדיקה והשלמה, אלמלא הסוף הבלתי-צפוי. בשנה האמורה העתקתי את מגוריי מהוד-השרון - שם מכרתי את ביתי - לחדרה, אבל הדירה החדשה אותה רכשתי בפרויקט עוד לא הייתה גמורה בעזיבתי, והיה עליי למצוא לחודשיים שנותרו מקום מגורים זמני. הפתרון נמצא לי במכמורת, הפרושה לחוף הים. והיות שהיה חורף או שלהי חורף אם אדייק, נאות אחד מבעלי הווילות שם להשכיר לי לתקופה הקצובה את אחד הבונגלוס שלו, שניצבו בחצרו בנגזר מהעונה ריקים מקייטנים. את מכוניתי - יכולתי להחנות במשטח שהוקצה לכך בגן, שהיה נרחב למדיי. מהבונגלו הזה הייתי יוצא - בימים שנקבעו לי ובהם כל שבת - לתורנויות בבית החולים מאיר בכפר-סבא, ולשם כמובן גם שב. בימים פחות קרים, אפילו נהגתי להגיע - במכוניתי - אל חוף הים המצוי לא רחוק על-מנת לשחות. לציין שבבונגלו הצלחתי לאחסן חלק ניכר מהרהיטים שלי שעתה גדשו את רוב חללו, ועוד דבר, בו ייפתח סיפורנו, תמונות אותנטיות של ציירים ישראלים ותיקים שרכשתי עוד בתקופה שבה עסקתי - ובדרך הטבע התעניינתי - בציור ועתה לא ידעתי מה לעשות איתן.
בצירוף-מקרים שעדיין אין בו לרמוז על מה שיתרחש, הסבה את תשומת-לבי מודעה באחד העיתונים על מכירות פומביות שמקיימת באופן תקופתי גלריה ביפו העתיקה, "גלריה קדם". כשהתקשרתי לטלפון שצוין - ענה לי בעל הגלריה, "אפרים מודזלביץ" והציג את עצמו. הבנתי שהוא גם צייר. סיפרתי שיש לי תמונות של ציירים ישראלים, והתעניינתי בדבר האפשרות שיצרף אותן לאחת מהמכירות הפומביות. הוא נענה והסכים לבחון, וקבענו יום מסוים, שעת בוקר, שבו אביא אותן.
זה היה אחרי תורנות, ובמקום לנסוע מכפר-סבא צפונה, למכמורת, נסעתי דרומה - דרום-מערב - ליפו העתיקה, במכוניתי שלא חששתי להשאיר בתוכה את התמונות. זכור לי שלא היה קשה לאתר את הגלריה: גבעת יפו העתיקה, רחבה מרוצפת שמגיעים אלה, ו"גלריה קדם" - ברחוב קדם - הניצבת לפנים ומשמאל. בניין אבן נאה, שמערבה לו הים והנמל כאשר מאחוריו המגדלור שנשקף גם מתוכו. האחרון מתקופת הבריטים מצאתי באחד המקורות, ונבנה על יסודות המגדלור הטורקי.
הוא לא היה שם, אפרים. במקומו קיבל אותי בחור צעיר, צייר בעצמו, שעל-פי הוראה שהשאיר אפרים סייע בידי להכניס פנימה את התמונות. ביקור ראשון זה, אף הוא זכור לי לטוב: אותו בחור (נשכח ממני שמו) הציג בקיטון צדדי של הגלריה ציורי-שמן משלו, בנושאי "נוף חללי קסום". הגוונים ששלטו בהם היו כחול ואדום. הוא השאיר בכוונה את שפופרות הצבע פתוחות, וכשהזדמנה צעירה ושלושתנו פצחנו בשיחת "רעים", ריח המזכיר הדרים פורחים וכל מי שאי-פעם עסק בציור יודע להוקיר, בקע מהן.
בביקור השני שלי - אפרים מודזלביץ כבר נמצא וקידם מייד את פניי. דבר ראשון הודיע לי - עוד בפתח - שראה את התמונות, הן לא מתאימות, אוכל אחר-כך לאסוף אותן. ואז הזמין אותי פנימה, לשבת אתי לשיחה. לאחר שעבר אתי, די-בחטף אור להיותו ביקור-היכרות ראשון, על התמונות המוצגות בגלריה: ביניהן (או הרוב) שלו כמובן, הרי הוא צייר. מצאתי אותו אדם מסביר-פנים, ידידותי. נוסף על היותו נמרץ, אנרגטי ותוסס. הרבה במהלך השיחה לחייך אליי. כדבר ראשון, הושיט לי גיליון נייר, ביקש - וקיבל - את הסכמתי שאחתום עליו את שמי. הייתה זו הפעם הראשונה, שיצא לי לראות אדם שמסוגל לעשות ניתוח גרפולוגי על-פי חתימה בלבד. מקרה דומה אירע לי באחת המחלקות הפנימיות בבית החולים תל-השומר - בתקופת היותי סטודנט, בשנים הקליניות: לקחתי אנמנזה - כלומר רשמתי את פרטי סיפור-המחלה בלוויית ההיסטוריה הרפואית - מפי אחד המתאשפזים שאותו קיבלתי, וכשסיימתי, ביקש כשהוא עדיין שרוע במיטתו ממתין לבדיקתי את רשותי "לקחת לרגע" את הגיליון, הפך את הדף, Upside down, ותוך הסתכלות על הכתב כשהוא מהופך ביצע בי ניתוח גרפולוגי. תחילה השמיע באוזניי את הדברים ה"חיוביים" אבל מהר מאוד אלה נגמרו לו, והופיעו - בשפע - התכונות השליליות. לא היתה אפילו מילת-אבחון אחת בדבריו, שלא היתה מדויקת! ועכשיו, אותו סצנאריו בדיוק, ובאותו דיוק של אזמל-מנתחים, חזר עם אפרים מודזלביץ שאבחן על סמך חתימה בלבד. מדובר במיומנות שפיתח בעצמו, השיב להתעניינותי, שהנה נטולת-טעויות. הדבר היחיד שבכל זאת לא הצלחתי להבין וגרם לי בהתחלה מבוכה: איך אחרי העלאת תכונותיי השליליות - בתחום החברתי, הנה גיליתי! - ששבה על עצמה גם כאן, הוא עוד יושב אתי. הוא הרצה לי את נקודת-ההשקפה שלו, באולם הגלריה שחללו היה ריק אותה שעה ממבקרים, כתליו גדושים תמונות ונופה היפה של יפו העתיקה נשקף מחלונותיו, על פני-האמנות ("האמנות לאן?") וקהילת הציירים בארץ. עברו שתים-עשרה שנה ואינני יכול לזכור את תוכן הדברים, אך זכורה לי הנחרצות שבהם, והגישה הייחודית השונה מהמקובל פרי ניסיון וידע של שנים.
רוב השיחה, אחר-כך, היתה על התקופה הממושכת שעשה בארצות-הברית - בכושר-ביטוי שהרשים: בשטף, בשיחה קולחת, משובצת כולה הומור וסיפורי אנקדוטות וכשפניו מאירים. הוא חלק אתי את החוויות שעברו עליו שם. הזכיר שעתה הוא גר עם המשפחה בחולון, ועוד דבר זכור לי: שמה של אשתו, אנה, אותה הזכיר ושב והזכיר. לקראת סיום השיחה סיפר לי על הצנתור. מן הסתם: סיפר משום שידע כי אני רופא - בשל היצרות בעורקים הכליליים של הלב הוא עבר צנתור שבו הוכנס stent (סליל תומך; תומכן), ועדיין מחייך, עדיין רהוט כשדבריו עם הבהובי-משובה, דיבר על "כמה עוד שנים זה יחזיק", מה הרופאים שאיתם דיבר העריכו. לקראת פרידתנו, אמר לי דבר שאינני מסוגל לשכוח: הוא מאוד רוצה שאבוא שוב לבקר! שאשב שוב אתו, כמו היום - שנשוחח! אני זוכר את עיניו אותה שעה, את הבקשה שנשקפה מהם, ולרגע דמתה בעיניי לתחינה; את החיוך המדהים, שלעולם לא יימחה ממני, היה המשפט הבא שהוסיף: "אני יודע שיותר לא תבוא. שלעולם לא נתראה."
חזרתי למכמורת - כשבמכוניתי התמונות. הייתי מאוד עסוק באותה תקופה: גם התורנויות בבית החולים שלא היו קלות, גם המעבר לדירה החדשה כשהושלמה בנייתה. די הרבה זמן לקח לי להתארגן. זה היה בערך אחרי שנה וחצי, כשנזכרתי - יום אחד - באפרים. הביקור שלי בגלריה קדם היה חוויה. כל השיחה איתו - ההיכרות עם האישיות החמה הזאת, הפנים מאירים, החיות הבלתי-רגילה, טוב-הלב השופע - היוו בהצטרפם יחד חוויה בלתי נשכחת ובלתי רגילה! רק אז חשתי כמה אני מחמיץ. משהו מהמלים: "אני יודע שיותר לא תבוא. שלעולם לא נתראה" כנראה הדהד בי: כנראה הוא שהאיץ. התקשרתי בלי שהיות לגלריה קדם, והקול שענה דמה לשל אדם צעיר. "אני יכול לקבל את אפרים מודזלביץ?" שאלתי. התשובה מעברו של הקו שנאמרה לאחר היסוס קל בוטאה בקול מתון, בנעימת קול מרוככת: "אפרים מודזלביץ נפטר".
רק עכשיו, להשלמת הכתיבה, ערכתי חיפוש ומצאתי באינטרנט את שני האתרים לזכרו. על אחד מהם צוין שהוא נפתח ביולי 2004. מהם - דליתי את הפרטים.
האתר של אפרים מודזלביץ - Home Page: [קישור]
אפרים מודזלביץ נולד ב-1931 ונפטר ב-1995: השנה שבה נפגשנו. בן 64, היה במותו. אפרים מודזלביץ נולד בארגנטינה ב-1931. עלה ב-1939 כשהוא בן שמונה. בשנים 1955-1951 למד ציור בחיפה אצל הציירים צבי מאירוביץ ואברהם ישכיל. פיתח סגנון לירי, על הגבול בין הממש למופשט - מראות אורבאניים של כרך, רחובות, אורות הכרך, ומים, מרומזים באורות וצללים. את ציוריו מאפיינים נופי עיר וים, בדרך מופשטת ועדינה שבה באינטרפרטציה ופרשנות אישיים, לא הולך לאיבוד הצורני ומשומר הטבע והנוף. מאוד הרשים באופטימיות שלו. בשנים 1956/7, כשהוא בן 25, הציג תערוכות ראשונות. זו הייתה פריצה אמנותית מרשימה. המבקרים התרשמו מהעומק של עבודותיו ומהגישה הפיוטית. הוא נחשב לקולוריסט מחונן, עם חוש מפותח לקומפוזיציה. לציין ששימש גם מבקר אמנות בעיתון "דבר". בשנת 1962 הוזמן להציג בתערוכות של קבוצת "אופקים חדשים" שנחשבה אז בארץ למחדשת ולמובילה.
"אופקים חדשים" הייתה קבוצת אמנים 'מורדת' שפרשה מ"אגודת הציירים" בשנת 1948. בראשה עמד יוסף זריצקי, ובין חבריה היו: יחזקאל שטרייכמן, פנחס אברמוביץ, אביגדור סטימצקי, אהרון כהנא, צבי מאירוביץ, מרסל יאנקו, יוחנן סימון, יעקב וכסלר ואריה ארוך. "אופקים חדשים" שנותרה עם מחלוקת קשה מול שאר הציירים בארץ נחשבה מחדשת ופורצת-דרך בכך שעברה למגמת המופשט, תוך נטייה להתחבר לאמנות העולמית. "אופקים חדשים" השאירה את חותמה על האמנות הישראלית. הציגה תערוכות רבות שזכו להד. בשנת 1964 התפרקה הקבוצה.
בשנות ה-70 עקר מודזלביץ לארה"ב. התגורר בה שנים אחדות והציג תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות - התקופה שעליה סיפר לי בפגישתנו. לוס אנג'לס וניו-יורק, היו המקומות שבהם יצר את ציוריו האורבאניים. עד שהחליט לחזור, ובשנים האחרונות לחייו שימש מדי פעם אוצר תערוכות, וניהל את גלריה קדם ביפו. עם כל כישרונו - לא הצליח לתפוס מקום בקרב צמרת קהילת הציירים בארץ.
על המקום שבו נערכה פגישתנו, גלריה קדם ביפו העתיקה ("המבצר האמנותי שלו"), מצאתי באתר המוקדש לו: "האתר של אפרים מודזלביץ". הבאתי כמות-שהוא, למעט שינויי עריכה קלים - להקדים: בתחילת שנות השישים הוקמה חברה כלכלית בשם "החברה לפיתוח יפו העתיקה", שניהלה את מלאכת שיקום ושחזור המבנים באזור יפו העתיקה שיועד להריסה עם קום המדינה, פונה ב-4 השנים הראשונות, ויצא לו בהמשך שם של אזור פשע. השיקום בוצע בסגנון העותומאני האותנטי, כאשר הבנייה נעשית מכורכר בשילובים של אבנים שנשתמרו. הוחלט שהבתים יימכרו רק לאמנים ולתחומי-עיסוק הקשורים באמנות, עיצוב ותיירות. הציעו אותם במחירים נמוכים, במטרה שהקונים ישלימו את שיקומם. כמובן שבהמשך ערך הנכסים האמיר. אחת מאלה, הפסלת אילנה גור שקנתה את החאן היהודי: "מוזיאון אילנה גור" ביפו העתיקה ממוקם על יסודות החאן היהודי הראשון שנבנה במאה ה-18 ושימש את עולי הרגל בדרכם לירושלים.
"גלריה קדם יפו העתיקה"
בתחילת שנות השישים החלה החברה לפיתוח יפו העתיקה, עיריית תל אביב וחברת התיירות הממשלתית לחדש את יפו העתיקה, במקביל את מערכת אספקת החשמל והמים, ואחרי שהעבודות הסתיימו וריצפו את כיכר העיר החליט מודזלביץ יחד עם ידידו הפסל אלי אילן לפתוח סטודיו באחד מבתיה העתיקים של העיר. מודזלביץ שיפץ את ביתו הפונה לים וע"י כך היווה 'ראש חץ' לאמנים שבאו אחריו. הוא היה האמן והגלריסט הראשון שהעז להציג באופן קבוע אמנות מודרנית-מערבית בעיר שהאוכלוסיה שלה קיימה מסורות מזרחיות מקובעות ושהייתה באותם ימים רחוקה מלהיחשב כמרכז תרבותי תיירותי הומה. תוך חשיבה מקורית ואופטימית האמין מודזלביץ שהסטודיו שפתח יגרור אמנים ישראלים ליצור ולגור בה, ובשנת 1963 השתקע מודזלביץ בעיר ופתח את 'גלריה קדם'. פרט לעבודותיו שהציג בגלריה, שהתפרסמה והפכה מוכרת מאוד בעולם האמנות הישראלית, קוימה בה מסורת של תערוכות מתחלפות, ומאוחר יותר מודזלביץ התחיל לעצב תכשיטים והפך חלק מהגלריה למעין 'חלון ראווה' לעבודות-היד שלו. הבית ביפו שבנה לא היווה קורת גג בלבד, הסביבה המיידית, הנוף האורבאני, הסמטאות, בתי האבן והסירות שבמי הים השפיעו עליו באופן ישיר ושימשו כבסיס ראשוני לנושאי הציור שלו. חלק גדול מיצירותיו נשען על מראות יפו, תוך שהוא מפנים את הנופים שיצר על הבד בקווים אנכיים ואופקיים ושבירת קווי האור המרצדים שנראו לו שוב ושוב 'כאורות הכרך' שכה אפיינו אותו."
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
