מחלת גלאוקומה ופתרונותיה

בעיקרון, אין כל דרך להימנע מהיווצרות גלאוקומה, אך מומלץ לבצע בדיקות לגילוי מוקדם של המחלה הבדיקה החשובה ביותר - בדיקת עצב הראייה. בדיקה חשובה נוספת - בדיקת הלחץ התוך-עיני.

כאמור, לחץ הינו גורם סיכון עיקרי, אך בהחלט לחץ גבוה לא מלמד כי קיימת מחלת גלאוקומה, ולחץ תקין אינו שולל קיום המחלה. בדיקת הלחץ צריכה להתבצע מספר פעמים ובשעות שונות של היום, מכיוון שהלחץ התוך-עיני נוטה להשתנות במשך היום, ועוד יותר אצל חולי גלאוקומה. יש כנראה קשר בין עלייה בלחץ התוך עיני ומתח נפשי.

יש לציין, שישנה נטייה משפחתית לחלות בגלאוקומה ולכן אדם שיודע שאחד מהוריו או אחיו לקה במחלה, טוב יעשה אם יבצע בדיקה של לחץ תוך-עיני כבר בגילאי 20-30, ולאחרים מגיל 40.

האבחון של גלאוקומה מבוסס על מראה העצב ועל בדיקת שדה הראייה. אולם הבדיקות הללו הן סובייקטיביות ולכן באופן טבעי אינן מספיק מדוייקות. מה גם, שקוטרו של ראש עצב הראייה הינו 1.5 מילימטר ושינויים החלים בו הם זעירים ביותר בגודלם. מכיוון שבשלבים המוקדמים של המחלה מתבטא הנזק בשינוי קל בצבע העצב, או בשקיעתו, היה קושי עד לשנים האחרונות באבחון מחלת הגלאוקומה בשלביה ההתחלתיים. לכן, לא מעט נבדקים החלו בטיפול ובאופן קבוע כשהיו עדיין רק גורמי סיכון למחלה, אף שלא הופיעה, ומאידך לא ניתן טיפול לכאלה בהם כבר הופיעה המחלה.

החדשות הטובות בתחום זה, הן מכשיר ה-OCT, מכשיר המודד באופן אובייקטיבי ומדוייק את עובי הסיבים לפני כניסתם לעצב הראייה. בכך מאפשר המכשיר המהפכני הזה ללמד על כמות איבוד הסיבים ולעזור באבחון קיומה של הגלאוקומה שיצדיק תחילת טיפול קבוע ובשלב מוקדם.

כמו-כן, המכשיר מאפשר מעקב מדוייק יותר מבעבר. הבדיקה ב-OCT הינה פשוטה ביותר וכוללת הרחבת אישונים והתמקדות של עין המטופל באור מהבהב.

בשל היותו של עצב הראייה עצב המשכי של המוח, מדובר בנזק שהוא בלתי הפיך, אם כי בר-טיפול. מטרת הטיפול הניתן היא למנוע או להאט את ההחמרה הנוספת.

גורם הסיכון העיקרי למחלה הוא לחץ תוך-עיני מוגבר. לעיתים קרובות, ישנה פגיעה בזרימת הדם באזור ראש עצב הראייה. מטרת הטיפול הניתן היא להקטין את הלחץ התוך-עיני, ולנסות להגן תרופתית על חיות העצב.

במידה שהמחלה מתגלה כשהיא עדיין בחיתוליה, הטיפולים הינם טיפולי עיניים בטיפות, ובהמשך - בכדורים. כאשר התרופות אינן מספקות בעצירת ההתקדמות, ישנה אפשרות לטיפולי לייזר (אף שיעילותו מוגבלת) ועד האופציה הניתוחית.

בניתוח אנו יוצרים בעין פתח ניקוז חדש של הנוזל התוך עיני במקום הניקוז שנסתם, וכך הלחץ בעין קטן. עד לפני כ-20 שנה היו התוצאות הניתוחיות נמוכות ורופאים חששו מאוד מניתוחי הגלאוקומה, מכיוון שהפתח שנעשה בניתוח, נוטה להיסתם כתגובה טבעית של הגוף (צלקת).

התרופה המקובלת והשכיחה למניעת ההצטלקות והנמצאת בשימוש מאז ועד היום ובכל העולם, היא ה-5-F/U. תרופה זו והתרופה החליפית- מיטומיצין, מונעות שגשוג של התאים היוצרים את הצלקת, שעלולה היתה לסתום את פתח הניקוז החדש התרופה ניתנת בניתוח או בזריקה בעת המעקב שלאחריו, ובתדירות הנקבעת על-ידי הרופא המטפל. בעיקר הודות לתרופות אלו ההצלחה של ניתוחי גלאוקומה היא כיום מעל ל-90%.

כמו-כן, כבר למעלה מעשור, נעשה שימוש בניתוח חדיש בגלאוקומה, הנקרא ניתוח בשיטת התעלה (tunnel) גישה ניתוחית זו מתקדמת יותר מהניתוח הסטנדרטי, שהיה קיים עשרות בשנים. יתרונם של ניתוחי ה"תעלה" הוא כי הם משחררים בדרך-כלל, לפחות למספר שנים, את המטופל מהצורך להשתמש בתרופות. בנוסף, השיטה מקטינה משמעותית את הסיבוכים לאחר הניתוח לעומת השיטה הישנה. כך, כמובן, משתפרת לאין שיעור איכות חייו של המטופל. ההחלמה מהניתוח היא של ימים בודדים, אך יש צורך במעקב רצוף וצמוד שהוא תנאי להצלחת הניתוח.

קיימות אופציות ניתוחיות נוספות כגון: השתלת צינורית בתוך העין וניתוחים להקטנת מקור הנוזל התוך עיני, אולם מדובר בניתוחים שנעשה בהם שימוש רק במצבי קיצון.

מדובר במחלה הפוגעת בסיבי עצב הראייה וגורמת לאיבוד שלהם. זוהי מחלה כרונית ופרוגרסיבית המופיעה בדרך-כלל בשתי העיניים.

מבחינה תפקודית, המשמעות היא איבוד שדה ראייה באופן הדרגתי, דהיינו איבוד הראייה ההיקפית - מימין, משמאל, מלמעלה ו/או מלמטה.

ככל שהפגיעה בסיבים רבה יותר, כך קטן גם שדה הראייה של האדם, עד שהאובדן מגיע למרכז השדה, וכך לכדי איבוד הראייה בצורה טוטאלית (במקרים החמורים).

מכיוון שהמחלה ברוב המכריע של המקרים אינה מתבטאת בכאבים או בתחושה של איבוד שדה ראייה (בגלל תיקון אוטומטי שמבצע החולה על-ידי הזזת הראש לכיוון הצד החסר), חלק גדול מהחולים מגיע לטיפול רק כשהנזק במצב מתקדם.

שכיחותה של המחלה הולך וגדל עם התבגרותנו. כ-0.5% מכלל האוכלוסיה בגילאי ה-50 וכ-3% מעל גיל 75 יחלו במחלה זו. לפעמים הגלאוקומה מופיעה בגיל מאוד צעיר, אם כי הדבר נדיר ביותר וקשור לרוב לפגמים התפתחותיים או פגמים גנטיים.