על מילים, קללות וצביעות

האדם הוא יצור שמגיב לסיטואציות. מקובל לכבד תגובה מאופקת, ולבוז לתגובה היסטרית, ו/או חסרת פרופורציות. אנשים רציונאליים, מתייחסים לקללות (בעגה עבריינית: מילים לא במקום) באדישות מהולה בבוז. אין להקיש מכך שמילים הן כלום. להיפך. כולנו התחנכנו על הפתגם "מוות וחיים ביד לשון". ג'קו אייזנברג, ולהבדיל חיים רמון, יכולים לנדב יותר פרטים.

למילים יש כוח עצום להשפיע על מצב הרוח שלנו. יש בנות, ששלוש מחמאות גורמות להן להוריד חולצה, ויש בנות, ששלוש הערות גורמות להן לארוז מזוודה. מילים פוצעות את הנפש, מחשידות, מלהיטות, מקוממות, מגרות, מדליקות, מעוררות, מצחיקות, מרגשות, מהפנטות, מלהיבות, מדכאות, מכבות ומרתיחות. השר גדעון עזרא, מסוגל עם כמה מילים, להרדים אלפי צופי טלוויזיה.

החוק מתיר לנו לומר הרבה, אבל לא הכול. אם מקטלגים את המילים (וזה מה שאנחנו עושים באופן אוטומטי), לפי עוצמת חשיבותן, מגלים שאחוז ניכר ממה שאנחנו שומעים - או משמיעים - הינן מילים בלתי חשובות. אבל יש גם מילים חשובות. כל פרויקט - ויהיה גדול ככל שיהיה - מתחיל ממילים. הטיסה לירח התחילה מחלום שתורגם למילים. תרופות מצילות חיים, הן תוצאה של רעיון, סקרנות, תבונה, כסף ומילים. תמיד תמצאו מילים.

המילים הן החוטים המוליכים את האנרגיה האנושית: הטובה והרעה, הבונה וההרסנית. נולדנו בזכות כמה מילים שאבא לחש לאמא, והיא הסכימה. לפני שקוברים אותנו, יש איזה רב שאומר כמה מילים, אח"כ מכסים אותנו בחול. גירוש היהודים מגוש-קטיף, התחיל מכמה מילים שלחש ויסגלס באוזני אריאל שרון. זה השמיע כמה מילים, באוזני יואל מרקוס, ואח"כ שמעו אותו באי כנס הרצליה, וצרכני התקשורת, וכל השאר היסטוריה.

יש אנשים שצברו אהדה ו/או עוצמה אישית, ומילה שלהם נחשבת בעיני ציבור מסוים. וישנם אחרים, שלא חשוב מה יגידו, ערכה של המילה היוצאת מפיהם, שווה כקליפת השום. כל יחיד או קולקטיב, בוחר לו את "הנחשבים" שלו. טומי לפיד לא נחשב בקרב הציבור שמעריץ את הרב עובדיה יוסף, ולהיפך. הציבור שהכניס את לפיד לפוליטיקה, לא מחשיב את הגיגיו של הרב, למרות שהוא מעצבן.

כמה מילים על קללות

קללות, הינן המצאה ספונטאנית שהאדם המציא כדי לשחרר לחץ, או לבטא זעם - אבל לא בעוצמות כאלה שמצדיקות אלימות. לעיתים, הקללות מתפתחות לכדי אלימות, אלא שבמקרה כזה, מקובל להאשים את האיש האלים, שהרי האיסור להרים ידיים, חזק יותר מהאיסור לקלל.

פעם היו שני סוגי קללות. הסוג הראשון נכחד מן העולם, ורק כמה הזויים מאמינים עדיין בקיומו. מדובר בקללה שמשוגרת מפיו של נביא או צדיק, היישר לאוזנו של בורא עולם. אם האוזן כרויה, הפסיקה בהתאם. אם האוזן עוינת, הקללה מתפוגגת. מאז ה"פולסא דנורא" שעשו לרבין ואח"כ לשרון, יש בינינו המאמינים, שהסוג הזה של הקללה, עדיין שריר וקיים.

ישנם אסירים שהגיעו לכלא, רק משום שדקרו מישהו שכינה אותם "מניאק". המילה "מניאק" באוזני אנשים רציונאליים, דומה לכלום. באוזניים אחרות, היא פוגעת ומשפילה באופן קיצוני, מה שמצדיק - יש שיגידו מחייב!- תגובה "הולמת". ברור שהמקלל והדוקר הפילו על עצמם את התקרה, בגלל מנה זעירה של תבונה.

אמנון דנקנר כינה פעם בתוכנית טלוויזיה (פופוליטיקה) את איתמר בן-גביר "נאצי קטן". האחרון הגיש נגדו תביעה, התיק הגיע לשולחנה של השופטת ארבל (עליון), וזו, אחרי שהניחה את הכינוי "נאצי קטן" על משקל מטאפורי, קבעה, שעל דנקנר לשלם לבן-גביר פיצויים בסך שקל אחד. "נאצי קטן", מול פני האומה = עשרה גרם קללה = אחד שקל.

הזעם על הפרופסור המקלל הילל וייס, היה במידה רבה מלאכותי. ולפני שאני ממשיך, הערה והבהרה: לעולם אינני מקבל קללות נגד לובשי מדים שמבצעים פקודה. לעולם!!! עכשיו, הבה ונבדוק מה היה לנו. ויסלחו לי אלה הסולדים מעובדות. ובכן, הסיטואציה מתחילה מגרירת בני משפחתו של וייס, כולל נכדיו הקטנים, מאחד הבתים בחברון ע"י לובשי מדים. הפרופסור חסר האונים ראה, והדם עלה לו לראש (עד כאן, תחושה טבעית שכ"א מאיתנו היה חש). כמה שניות אחרי, כתבת Ynet שואלת אותו שאלה טעונה בחומר נפץ: "מה יש לך לומר למחט חברון"?

הפרופסור שחרר קללות, שיושבי סלון (ביניהם כותב שורות אלה) שמעו וזעו באי נוחות. לעומתם, מסיתי השמאל חככו ידיים בהנאה. מבחינתם, פרופסור ימני מקלל = הזדמנות להסית: שוב שמענו תזכורת על הערוגה ההיא שהצמיחה את הרוצח מנובמבר 95. אילו היה ירקן, שקילל פקחים שהחרימו לו סחורה שהניח על המדרכה, היו צופי הטלוויזיה מגיבים במשיכת כתף.

פרופסור וייס משתייך למחנה של "הלא נחשבים". כשמדברים על "ימין הזוי" תמיד עולה דמותו בדמיוני. אני מוצא, שיש אפילו משהו ילדותי בהזיות התנכיות שלו. ולמרות השתייכותו למחנה הלא נחשבים, עטו עליו קרנפי העדר, ונעצו בו את הקרן שלהם. התאווה לראות בהשפלתו לא באה על סיפוקה, גם אחרי שהתנצל. אז הוא קילל-מה קרה? לא יפה, בהחלט לא יפה- אבל לא צריך להגזים!!

מבין אלה שרדפו אותו, ניתן היה למצוא כאלה שהתחלחלו לנוכח מה שהם מכנים "המקארתיזם נגד המשתמטים". הדרישה המוזרה של צה"ל מהזמר עברי לידר, לחתום על "נייר אמונים", עוררה אותם מרבצם. עברי לידר הוא מזון לנשמה לכן חשוב לגונן עליו, ופרופסור הילל וייס הוא מזון לקיבה, לכן מותר לצוד אותו. צבועים נמאסתם...