סכנת "חורבן הבית השלישי"

מאמר תשיעי בסדרה "סיפורים אטומיים"

רק מי שחי בימי גדולתו של משה דיין - הצבר הלוחם שתום העין, הרמטכ"ל המהולל ולאחר מכן שר הביטחון - יכול להבין אל נכון עד כמה נוראה הייתה המפולת הנפשית שאליה נקלע, בשילוב אבדן העשתונות המדהים, בתום היום השני למלחמת יום הכיפורים. נוכח האבידות הנוראות של השריון וחיל האוויר בחזית המצרית והסורית כאחת, מצא דיין את עצמו על גבול הפאניקה כאשר לא זו בלבד שהאמין שהגיע סופה של מדינת ישראל, אלא אף העניק לתוצאות הלחימה את התואר טעון האמוציות ההיסטוריות - "חורבן בית שלישי".

את דעתו המבוהלת והתבוסתנית לא הסתיר דיין מראש הממשלה גולדה מאיר וגם לא מן הציבור, כאשר חזר על האימרה הבלתי אחראית הזו במפגש תדרוך-רקע עם ועדת העורכים. עיתונאים שנכחו בישיבה הדרמטית ההיא דיווחו על תחושה כללית של הלם ואובדן עשתונות. דיין הבהיר לעורכים הנדהמים כי באותו ערב הוא יופיע בטלוויזיה ויחשוף בפני עם ישראל את האמת המרה בלי כחל וסרק. בפועל זה לא קרה. גולדה אסרה על דיין להופיע. במקומו שיגרה לתקשורת את האלוף אהרון יריב, שחשף בפני הציבור את העובדות הקשות באופן מתון ומאוזן. ובעיקר: בלי פאניקה.

ביום הקשה ההוא, ה-8 באוקטובר 1973, הידרדר הביטחון העצמי של הנהגת ישראל עד כדי כך שגולדה, האישה הקשוחה והנחושה, הרהרה באפשרות להתאבד - אם יתרחש הרע מכל וישראל תעמוד בפני "מפלה טוטאלית". על מחשבה אובדנית זו סיפרה גולדה שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשיחה עם תא"ל אבנר שלו, שהיה בעת המלחמה ראש לשכת הרמטכ"ל דוד אלעזר.

תחושת הסכנה הקיומית שריחפה על ישראל הובילה אז - כפי שפורסם במקורות זרים רבים, כולל בשבועון "טיים" שהסתמך על דוח של CIA ובספר "ברירת שמשון" של העיתונאי סיימור הירש - את הקבינט הביטחוני, בראשות גולדה ובהשתתפות דיין, להחלטה שלא היה לה אח ורע בתולדות ישראל: לחמש את טילי יריחו הגרעיניים, שהיו מוצבים בכוננות תמידית באתר השיגור ליד שדות מיכה מדרום לבית שמש, כדי שאפשר יהיה לתת פקודת שיגור מיידית ברגע של קריסה צבאית מוחלטת.

לחמש, וגם להזין בראשי הטילים את נתוני המטרות - במדינות ערב - שאליהן אמורות פצצות האטום להיות משוגרות. על-פי המידע הזה הורתה ישראל גם להעמיס טילי יריחו 2 על קרונות מטען של רכבת ישראל, שהועברו במבצע חשאי לבסיסי שיגור בנגב ועל גוררים של נושאי טנקים לבסיסי שיגור ברמת הגולן.

מה היו הנסיבות שהביאו את גולדה למחשבה על התאבדות?

כבר ביום ראשון 7 באוקטובר, בשעה 15:00, דיווח לה משה דיין על המצב החמור בחזיתות. הוא הודה בפניה כי טעה בכל הערכותיו הצבאיות וכי האמת היא שלמדינה נשקפת "שואה". דיין הבהיר לגולדה כי יחסי הכוחות במלחמה פועלים באורח ממשי לטובת מצרים וסוריה וכי אין בכוחו של צה"ל להגיב.

דיין הציע לגולדה לבחור באסטרטגיה חדשה. אסטרטגיה של נסיגה עמוקה ברמת הגולן ונסיגה מתעלת סואץ, יחד עם התייצבות על קו הגנה חדש באזור מיצרי המיתלה והגידי. כדי להדגיש את חומרת המצב באורח הפשוט והברור ביותר הציג דיין עובדה מעשית. "בין תל אביב לאבו עגילה" (שבסיני) - אמר דיין לגולדה - "אין אפילו טנק אחד וזה עלול להיות חורבן בית שלישי".

על המפגש הדרמטי הזה סיפרה גולדה בספרה 'חיי': "ביום ראשון (7 באוקטובר) נכנס דיין ללשכתי. הוא סגר את הדלת ועמד מולי. את רוצה שאתפטר? שאל. אמרתי לו - ומעולם לא התחרטתי על כך - שהוא חייב להמשיך בתפקידו כשר הביטחון".

בספרו "אבני דרך" תיאר דיין כך את הסיטואציה שיצר בהתבטאויות האפוקליפטיות שלו, שאותן הציג בישיבת הממשלה למחרת פגישתו האישית עם גולדה: "ראש הממשלה והשרים היו מזועזעים מדברי. ניכר בהם שלא שכנעתי אותם. נדמה לי שהם סבורים כי החולשה אינה בכוחנו הצבאי אלא באופיי. אבד לי ביטחוני ולכן הערכתי אינה נכונה כי היא פסימית מדי".

למרות העובדה שדיין, המצביא הנודע ואשף הניצחונות, היה זה שהציג בפניה את תרחיש האימים - גולדה לא נשברה. היא שמרה על קור רוח. היא ביקשה מהרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר שיבוא ללשכתה. היא סיפרה לו על הדיווח של דיין וביקשה לשמוע את דעתו. אלעזר אישר כי המצב קשה והסכנה גדולה - אך בוודאי לא "שואה". אבל, הוסיף דדו, "לפני שתתקבל החלטה על נסיגה אני מבקש לבדוק את המצב בשטח".

לימים סיפרה גולדה לאבנר שלו: "אמרתי לעצמי שאם דיין צודק בהערכת המצב שלו ולא דדו, אז אני יודעת בדיוק מה אני עושה. אני מתאבדת. אבל כמו שאתם יודעים, דדו צדק. דדו הציל את עם ישראל".

על תפקודו של דיין במהלך האירועים בשני ימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים כתב האלוף (אז) חיים הרצוג: "הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככה יקרים לעת המשא-ומתן על הפרדת הכוחות".

כידוע לכל, בסופו של דבר, לא הפך המזרח התיכון לשדה קטל גרעיני ושום הוראת שיגור לא הגיעה לאתרי שדות מיכה. שני גורמים סייעו למניעת השיגור הגרעיני. האחד: מאזן הקרבות השתנה לטובת ישראל גם בחזית המצרית וגם בחזית הסורית. השני: הידיעה שפשטה כאש בשדות קוצים ולפיה שיגרה בריה"מ למצרים, בדרך הים, ראשי חץ גרעיניים, במטרה להרכיב אותם על טילי סקאד סובייטים, שכבר היו מוצבים במצרים, כדי לייצר מענה לאיום הגרעיני הישראלי.

על הפרשה העלומה הזו, שהגיעה עד הכרזת כוננות צבאית עולמית מצד ארה"ב ב-25 באוקטובר 1973, סיפרו לימים (12.4.76) השבועון "טיים" והעיתונאי-חוקר האמריקני ראסל וורן האו, בספרו "כלי נשק" שראה אור ב-1980.

וזה היה סיפור המעשה: ב-13 באוקטובר, בבסיס חיל הים הסובייטי באודסה שבים השחור, העמיסו אנשי יחידות האטום הסובייטיות ראשי חץ גרעיניים, שהובאו מבסיס האטום בניקולאייב, על סיפונה של ספינת משא שיעדה - מצרים. כאשר עברה הספינה במיצרי הבוספורוס, ב-15 באוקטובר, נחשפה מהותו של המטען הסודי. התרעה מיידית על כך הועברה לישראל. המידע הלוהט הזה עבר במערכות הפיקוד של ישראל.

מקורות המודיעין של "טיים" העריכו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתבה, כי המידע הזה שבידי ישראל נחשף באמצעות יעף מודיעין של מטוס ביון אמריקני SR-71, הידוע בכינוי "בלק בירד" (ציפור שחורה), שבו הותקנו מכשירי צילום, האזנה וחישה מיוחדים. ייחודו של המטוס הייחודי הזה ביכולתו להגיע למהירות של פי שלושה ממהירות הקול ורום השיוט המבצעי שלו כ-85 אלף רגל או במלים פשוטות - כמעט 30 ק"מ. מטוס הביון הזה - ששייט בשמי ישראל בגובה נמוך יחסית - התגלה על-ידי מערכת ההגנה האווירית של חיל האוויר ומייד הוזנקו ליירוט שני מטוסי פאנטום.

"הוא אצלי על המכ"ם" - שידר כעבור דקות מספר המוביל הישראלי במערכת הקשר. "זו ציפור שחורה אמריקנית". התשובה המיידית שקיבל במערכת הפיקוד הייתה: "הפילו אותו".

למרבה הפלא תגובתו של ה"בלק בירד" הייתה גם היא מיידית, ממש כאילו האזין מילה במילה למה שנאמר במערכת הקשר הישראלית. תחילה שיגר סימני זיהוי אלקטרוניים כדי להבהיר שהמדובר ב"עמית" ידידותי, אך כאשר הסתבר לטייס הביון האמריקני כי כוונות הפאנטומים התקפיות, "שבר" מטוס הביון כלפי מעלה וטיפס במהירות רבה לגובה שאליו הפאנטומים לא היו מסוגלים להגיע.

בהקשר לפרשת היירוט הזו טען ראסל האו - בהסתמך על "מומחי פנטאגון" - כי הטייסים הישראלים דיברו בחופשיות ובגלוי במכשירי הקשר, משום שכלל לא היו מעוניינים להפיל את מטוס הריגול האמריקני אלא רק להבריח אותו.

המידע על ראשי החץ הגרעינים הסובייטים הגיע לוושינגטון בזמן אמת, ובאורח בהול כונסה המועצה לביטחון לאומי. ההערכה הברורה והמיידית הייתה כי אם תפעיל ישראל את הנשק הגרעיני שלה, יגיבו הרוסים בנשק גרעיני נגד ישראל וכך עלולה, חס וחלילה, להיפתח מלחמה בינמעצמתית - בריה"מ נגד ארה"ב. כדי למנוע את הסכנה הופעל "הטלפון האדום" בין הבית הלבן לקרמלין. הנשיא ריצ'ארד ניקסון דיווח לנשיא בריה"מ ליאוניד ברז'נייב מה המידע שקלט המודיעין האמריקני. כדי למנוע מלחמה גרעינית, סיכמו השניים למנוע בכל מחיר התנגשות חזיתית.

ההוראה של הקבינט הביטחוני של ממשלת ישראל - באותם ימים קראו לו "המטבח של גולדה" - לחמש את טילי יריחו הגרעיניים באתר השיגור ליד זכריה ושדות מיכה, אם אומנם ניתנה כפי שפורסם במקורות זרים, מציגה תחום ייחודי, שמעולם לא עלה לדיון ציבורי בישראל, הקיים בכל המדינות בעלות נשק גרעיני מאז גובשה והופעלה המדיניות של הפעלת נשק אטומי. התחום הזה ידוע בעולם בתואר "שרשרת הפיקוד הגרעינית". את מהות הבעייתיות הכרוכה בנושא זה ניתן ללמוד - מוזר ככל שהדבר ישמע - דווקא מעולם הקולנוע.

במה דברים אמורים?

רק מעט סרטים בתולדות תעשיית הקולנוע העולמית הצליחו ליטול נושא רציני עד מוות, כמו סכנה של שואה גרעינית המאיימת על קיומו של העולם, ולהפיק אותו במתכונת של קומדיה שחורה המציגה את מנהיגי העולם כמטורפים על גבול האבסורד, כמו הסרט ד"ר סטריינג'לאב, בכיכובו המבריק של פיטר סלרס, מעשה ידיו להתפאר של הבמאי הגאוני סטנלי קובריק.

עלילת הסרט פשוטה לכאורה: גנרל מחיל האוויר האמריקני, ג'ק ריפר (בקונוטציה על שמו של הרוצח ג'ק המרטש), מחליט ליזום מלחמה גרעינית מתוך שהוא חושש, בתעתועי דמיונו, מפני קונספירציה קומוניסטית לזהם את מי השתייה עם פלואוריד ולאיים על "נוזלי הגוף היקרים" של בני העם האמריקני. ריפר מורה לטייסיו לתקוף את בריה"מ בנשק גרעיני, נועל עצמו בבסיס ומקווה שהמתקפה תצית מלחמה גרעינית כוללת. שלושה אנשים יכולים למנוע את הקטסטרופה ואת כולם מגלם פיטר סלרס. ד"ר סטריינג'לאב, בעברו מדען גרמני נאצי; נשיא אמריקני חלש, מרקין מפלי; וקפטן בריטי, ליונל מנדרייק, היחיד היכול לתקשר עם ריפר.

כאשר הופקה הסאגה הקולנועית הזו והפכה למעין סרט פולחן, מונחים כמו "מאזן אימה", "הליכה על הסף" או "הכפתור האדום", שבאמצעותו מפעילים את הנשק הגרעיני העלול להצית את פצצת "יום הדין", עדיין לא הוטמעו בתודעה האנושית. אבל האמת ההיסטורית היא כי פצצת האטום, שבנתה ארה"ב ואף השתמשה בה ב-1945, הולידה את הצורך לייצר "שרשרת פיקוד" ברורה וחד-משמעית, שלפיה ברור לחלוטין בידי מי הסמכות להפעיל נשק גרעיני, באילו מקרים, ואיך מבטיחים שתסריט זוועה כמו זה שהוצג בד"ר סטריינג'לאב, לא יוכל להתרחש.

המקום הראשון בעולם בו נהגתה ותופעלה מערכת הפיקוד המבוקרת הזו הייתה ארה"ב. והאיש הראשון שנתן את הפקודה, בהתאם לשיטה החדשה, היה הנשיא ה-33 של ארה"ב הארי טרומן.

טרומן, שמעולם לא שיער כי יהיה נשיא ארה"ב, הושבע ב-20 בינואר 1945 לתפקיד סגנו של הנשיא פרנקלין רוזוולט. הוא לא נבחר למשרה הרמה בגלל כריזמה מיוחדת במינה או תכונות מנהיגותיות יוצאות דופן. טרומן היה סנאטור פעלתן, אחד מיני רבים, שלא היווה איום על מנהיגי המפלגה הדמוקרטית שבמסגרתה היה פעיל שנים רבות. הרקע הצבאי שלו הצטמצם בשירותו במלחמת העולם השנייה באירופה כסרן בחיל התותחנים, ולא הכשיר אותו לתפקידי פיקוד ברמה גבוהה.

אלה היו העובדות היבשות, אבל הגורל לא הסתפק בהן. הוא הועיד לטרומן מעמד ייחודי בהיסטוריה. וטרומן לא איכזב. שלושה חודשים לאחר המינוי לסגן הנשיא, בעקבות מותו הפתאומי של רוזוולט, הושבע טרומן בן ה-61 לנשיא ארה"ב. "תחושתי באותו יום", סיפר לימים טרומן, "הייתה כמו של אדם שהירח, כוכבי הלכת וכל השמים ביחד נפלו על ראשי".

רק לאחר ההשבעה נודעו לטרומן פרטי הסוד הכמוס של פצצת האטום, סוד שרוזוולט הסתיר ממנו ואפילו לא תידרך אותו בשיחות רקע. בכורח הנסיבות, טרומן למד מהר מאד וקיבל, בשיקול מעמיק ובקור רוח, את אחת ההחלטות הקשות ביותר בהיסטוריה האנושית: להטיל פצצת אטום מבצעית, לראשונה בתולדות העולם. למעשה דובר בשתי פצצות. האחת, על הירושימה, ב-6 באוגוסט 1945, והשנייה על נגאסאקי, ב-9 באוגוסט. כתוצאה ישירה מהחלטתו, שבוצעה בהצלחה, נכנעה יפאן ללא תנאי כבר ב-14 באוגוסט.

הגוף המדעי שעסק בנושא הגרעיני בארה"ב היה "המעבדות הלאומיות בלוס אלאמוס", שבמסגרתן הוקם ופעל "פרויקט מנהטן", שם הצופן לפרויקט ייצור פצצת האטום. כיום יודע כל אדם כי המעבדות של לוס אלאמוס מילאו תפקיד מפתח ורב חשיבות בהיסטוריה של המאה העשרים. כתוצאה מן המאמץ הממושך של צוות אישים מבריקים - לא מעטים מהם יהודים - שנאספו לעבודה משולבת, פיתחו המעבדות את הנשק האטומי שהביא לסיומה של מלחמת העולם השנייה.

בגלל החדשנות שבנושא והיכולת לשמור על סודיות מירבית, במיתקנים השמורים היטב של המעבדות, הוטל על צוותים מיוחדים בלוס אלאמוס לגבש גם את נוהלי הטיפול האסטרטגי בנשק החדש ולתת מענה לשאלות יסוד שמעולם לא נשאלו קודם לכן, כמו מהי שרשרת הפיקוד - האזרחית-מימשלית והצבאית - שמסגרתה ניתן להחליט אם, מתי והיכן להשתמש בנשק הגרעיני.

שנים רבות נשמרו סודותיה הגרעיניים והאסטרטגיים של ארה"ב מכל משמר ופרט לאירועי ריגול בודדים, שבמסגרתם הגיעו סודות ייצור הפצצה האטומית לידי בריה"מ, לא היו דליפות מהותיות. כל זאת, עד תחילת שנת 2000. אז הסתבר כי גם במעצמה הגדולה והמתוחכמת מתרחשות פאשלות.

ב-1 ביולי 2000 נודע למנהל המעבדות בלוס אלאמוס כי שני "דיסקים קשיחים", שהיו בשימוש במחשבים ניידים של חברים בצוות "ההתערבות הגרעינית" של המעבדות, נעלמו באורח מסתורי מה-7 במאי 2000 עד 16 ביוני 2000, היום בו הם נמצאו "נטושים" מאחורי מכשיר צילום באתר שמור ביותר במעבדות, אך ללא המחשבים הניידים. לכל הנוגעים בדבר היה ברור כי המדובר ב"תקלה" ביטחונית חמורה ביותר. התקלה המביכה גרמה למשבר אמון עמוק בין בכירי משרד האנרגיה האמריקני לבין מדעני המעבדות. משבר שסיכן את יכולתן של המעבדות להמשיך ולהיות השומר המרכזי של כל סודות הגרעין של ארה"ב.

כדי לברר מה היו גורמי ה"תקלה", הורה שר האנרגיה של ארה"ב על הקמת ועדת חקירה, שתפקידה היה לחשוף את הכשלים שגרמו לתעלומה ולהציע צעדים מתקנים למניעת הישנות מכשלות מן הסוג הזה. הוועדה בדקה מה שבדקה והמליצה מה שהמליצה, אך התעלומה לא נפתרה כיוון שעד היום אין בידי המימשל האמריקני מידע ודאי היכן היו הדיסקים הקשיחים הללו בששת השבועות של ההיעלמות, מי ראה אותם, מי עיין בתוכנם, ומה עשה עם המידע הסודי ביותר שנכלל בהם.

המידע הכמוס, שנאגר בדיסקים של צוות "ההתערבות הגרעינית", כלל גם את פרטי מדיניות התפעול של נשק גרעיני, שעסקו ככל הידוע, בין השאר, גם בפיתוח כללים ונהלים לגבי שאלות המתעוררות לגבי הפעלת נשק גרעיני, כמו, לדוגמא, השאלות הבאות:

• מי במימשל קובע מתי הגיע הרגע שבו אין מנוס מהכרה בעובדה שאיום כלשהו - טרוריסטי או אחר - מהווה סכנה ברורה ומיידית או אפילו "איום קיומי"?

• מי, ועל בסיס איזה שיטה של בדיקת מידע והערכת אמינותו, מחליט שהגיע המועד להפעלת תגובה גרעינית?

• בשליטתו של מי מצוי "הכפתור האדום"? האם רק בידי ראש המערכת השלטונית, או גם בידי מישהו המוסמך מטעמו?

• האם אדם בודד מקבל את ההחלטה או שיש צורך בהחלטת צוות?

• במקרה שראש המערכת השלטונית "מנוטרל", או שנבצר ממנו למלא את תפקידו, לידי מי עוברת סמכות ההפעלה, ומי מוסמך לקבוע כי אכן נדרשת העברת הסמכות?

• מי קובע מה יהיו יעדי תקיפת התגובה?

• מי מחליט לאיזו מטרה/מטרות לשגר את הטילים הגרעיניים, את המטוסים נושאי פצצות האטום או להורות לצוללות להפעיל את יכולת המהלומה השנייה?

• האם הוכנו מראש תרחישים המכסים את כל האופציות האפשריות של מתקפת אויב קטלנית - גרעינית, ביולוגית או כימית?

• האם יש מקום להפעיל מערכת פיקוח ובקרה על החלטות המחליטים? (השיטה המקובלת לפיקוח מן הסוג הזה מצויה ב"מערכת הבקרה הכפולה", הנהוגה בארה"ב ובזמנו גם בברית המועצות. לפי שיטה זו, שני אנשים השייכים לשתי שרשרות פיקוד בלתי תלויות, מחזיקים בידיהם שני צופני הפעלה ומפתחות מקודדים נפרדים להפעלת המערכת. רק הפעלה מתואמת - בו-זמנית או מדורגת - של שני המפתחות יכולה לאשר את ביצוע הוראת ההפעלה).

• האם, בעת חילופי מימשל, למשל, נבחנת המערכת ב"תרגול יבש", כדי לוודא שקיימת סינכרוניזציה מדויקת בין כל הפעולות ואין חשש של לחיצה שגויה על "הכפתור האדום", בידי פוליטיקאי לא מנוסה די הצורך? שהרי ברור כי שגיאה מן הסוג הזה יכולה להמיט שואה.

מאז הוצגו בפני האנושות יכולותיה הקטלניות של פצצות האטום, הצליחו מדינות לא מעטות לפתח את נשק "יום הדין הזה" ולהקים לו ארסנלים תפעולים. הידועות שבהן, שאף הצהירו בגלוי על יכולתן הגרעינית הן: בריה"מ, סין, בריטניה, צרפת, הודו ופקיסטן, ובאחרונה אף הצטרפה למועדון צפון קוריאה.

בין המדינות האחרות שלא הצהירו במפורש על יכולותיהן הגרעיניות, אך לפי פרסומים זרים הן כבר חברות ב"מועדון הגרעיני", מצויה גם ישראל. אף לא אחת מן המדינות האלה, מעולם לא הסבירה לאזרחיה מהי שרשרת הפיקוד הגרעינית שלה ומי הנושאים באחריות להפעלתו.

מבלי להיכנס לדיון בשאלה אם יש או אין לישראל "אופציה גרעינית", כפי שהנושא מוגדר אצלנו, או "נשק גרעיני" ממש, כפי שנהוג להעריך בגלוי בעולם, כיום ברור לכל כי מעל ישראל מאיים חשש של מתקפה גרעינית מצידה של אירן, שאינה מסתירה את כוונותיה להכחיד את ישראל מעל פני האדמה.

כל מי שעיניו בראשו יכול להניח, במידה רבה של סבירות, כי מנהיגי ישראל לדורותיהם - מתוך אחריות עילאית לשלומה של המדינה ולקיומם של אזרחיה - הקדישו ומקדישים זמן ומחשבה לדיון בשאלה איך להתכונן לקראת תרחיש של יום שחור של מתקפה אטומית אירנית, בתקווה שלעולם לא תתממש, ובאיזו דרך להגיב, אם אכן יקרה הרע מכל. מכיוון שלא ישראל המציאה את הגלגל והמעצמות הגדולות כבר התחבטו בשאלות דומות, בכל השנים בהן ניהלו מדיניות של "מאזן אימה", יש לנו ממי ללמוד. ובית הספר הנגיש והטוב ביותר מבחינתנו הוא, ללא ספק, ארה"ב.

כיוון שהנושא הטעון הזה מעולם לא ניצב במוקדו של דיון ציבורי-תקשורתי פתוח בישראל, ואולי גם לא ברמה של נבחרי הציבור בכנסת, אפשר רק להעריך, במידה כזו או אחרת של דיוק, מה באמת עושים מנהיגי ישראל כאשר הם דנים בתרחיש האימים הזה.

השאלה העיקרית העומדת בפניהם, ככל הנראה, הינה בעלת משמעות ציבורית חשובה, אך עדיין נותרה ללא מענה גלוי ונאות. והשאלה, ביסודה, פשוטה למדי: ב"יום הדין", אם וכאשר תותקף ישראל בנשק גרעיני שישוגר מאירן, ופטרייה אטומית רדיואקטיבית תיתמר מעל רבבות ההרוגים הפזורים בין חורבות תל אביב ההרוסה, מי יהיה אותו מישהו בצמרת הישראלית שיצטרך לקבל החלטה מהירה אם אכן הגיע המועד - כמו בימי מלחמת יום הכיפורים - וכבר צריך להפעיל את מערכת "הכפתור האדום", כדי שניתן יהיה להגיב ב"דם ואש", על-פי הנוסח התנ"כי של "ברירת שמשון", לכיוונו של מי שמנסה לאיים על עצם הקיום הפיסי של מדינת העם היהודי ותושביה.

ככל הידוע, על פני הדברים נראה כי בכירים במערכות הביטחוניות בישראל - אזרחיות וצבאיות - אוחזים בדעה שכל השאלות הקשורות ב"אופציה הגרעינית" אינן מעניינו של הציבור הרחב. לא תמיד יכולה "דעת הקהל" לקבוע מה טוב ומה רע למדינה ולתושביה, כיוון שלציבור המביע את דעתו, בסקרים למשל, חסר המידע המעמיק והמדויק בהשלכות ובמשמעויות הרחבות של שאלות מן הסוג הזה. אבל במסגרת חוסר האמון הבסיסי השורר בין העם לבין נבחריו, המתחלפים לעתים מזומנות, רצוי מאד שאזרחי ישראל יידעו, בביטחון המירבי, כי עתיד קיומם מצוי בידיים אחראיות, לפחות בשאלה המכרעת של הפעלת "הכפתור האדום".

הימים של "סמוך" ו"יהיה בסדר" חלפו ואינם. ולכן, אולי, הדרך הנכונה היא להודיע לציבור, החי בפחדים הולכים וגוברים נוכח תרחישי האימה האירניים, למשל, כי בידי ועדה מיוחדת של הכנסת, שהרכבה האנושי יפורסם, תופקד האחריות לבדוק את החלטות המימשל ואת דרכי תפקודו בתחום הרגיש והמסוכן הזה. כפי שנהוג בארה"ב, למשל.

כאשר הקבינט של גולדה הוציא תחת ידו את הפקודה לחמש את הטילים הגרעיניים ב-אוקטובר השחור ההוא ב-1973, הייתה זו הוראה סודית ביותר. רק ברבות הימים חשפו מקורות זרים את האמצעים הגרעיניים שהיו אמורים להיות מופעלים אז וגם את מיקומם. אחד הפרסומים, המוערכים כאמינים ביותר בתחום זה, ראה אור ב-1997, כאשר הביטאון היוקרתי "ג'יינס" וגם האתר GlobalSecurity.org חשפו בפני כל את מה שהם כינו סודות האתר הגרעיני של ישראל ליד מושב זכריה.

על-פי פרסומים אלה ואחרים, ממוקם באתר הזה בסיס "כנף 2" של חיל האוויר הישראלי, המכונה בתקשורת הזרה "שדות מיכה" או "בית זכריה", על שם היישובים הסמוכים. הבסיס הזה - על-פי "ג'יינס" - קרוב מאוד לשדה התעופה הצבאי תל נוף והוא מאכלס שלוש טייסות של טילים בליסטיים מסוג "יריחו", המסוגלים לשאת גם ראש קרב גרעיני: טייסת 150, טייסת 199 וטייסת 248.

מהו בעצם טיל בליסטי?

טיל מן הסוג הזה משוגר אנכית אל מחוץ לגבולות האטמוספרה, שהיא מעטפת הגז סביב כדור הארץ, המאפשרת את החיים על פני האדמה. גבולה החיצוני של האטמוספרה מצוי בערך בגובה של עד 11 ק"מ מעל פני הים. מחוץ לאטמוספרה - כמעט בחלל החיצון - משנה הטיל הבליסטי את כיוון טיסתו לאופקי. בגלל היעדר האוויר, יכול הטיל להאיץ מאד את מהירותו. רק כשהטיל מגיע אל אזור המטרה הוא משנה שוב את הכיוון, חודר בחזרה אל תוך האטמוספרה ונוחת על המטרה שאליה הונחה.

המסע הישראלי להשגת טילים בליסטיים, שיוכלו לשאת ראשי חץ קרביים, החל בשנות ה-60, כאשר ישראל הזמינה במפעלי מארסל דאסו הצרפתיים טילים בעלי טווח של עד 500 ק"מ. על-פי המידע, שמקורו במפעלי דאסו, נשלחו לישראל 14 טילים מן הסוג הזה, שנקראו MD (על שם התעשיין הנודע מארסל דאסו, יהודי שנולד בשם מארסל בלוך ונשלח למחנה הריכוז בבוכנוואלד, לאחר שסירב לשתף פעולה עם תעשיית האוויר הגרמנית). בישראל כונו הטילים האלה "יריחו".

לאחר שנשיא צרפת שארל דה גול הטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל, החלה ישראל לפתח בעצמה את הטילים שלה על בסיס הטכנולוגיה הצרפתית. הגירסה המשוכללת הראשונה אחרי טילי MD נקראה יריחו 2. הטילים מדגם זה כבר היו בעלי טווח גדול בהרבה. על-פי פרסומים זרים, יכלו טילי יריחו 2 להגיע לטווח של 1500 ק"מ והפכו מבצעיים כבר בסוף שנות ה-80. בדצמבר 1990, לפני מלחמת המפרץ הראשונה, בוצע ניסוי ירי בטילים אלה.

אתר השיגור הסודי של הטילים הגרעיניים הישראלים ממוקם - על-פי פרסומים זרים - באזור גבעי נמוך ובתוך מערות עתיקות שנחצבו בעבר הרחוק. אולם, כיוון שהצרכים הביטחוניים דרשו הגדלת מספר אתרי השיגור - כך מדווח "ג'יינס" - נחצבו מערות איכסון נוספות. על-פי מידע מצולם, שחשף באביב 2002 לוויין הריגול "איקונוס", ותוך השוואה לצילומים שהושגו באמצעות לוויינים אחרים, התגבשה בעולם ההערכה כי באתר השיגור קיימים בין 23 ל-50 מקלטי שיגור תת-קרקעיים.

עד היום אין בידי גורמי המודיעין המערביים מידע ברור באשר לשאלה אילו טילים בדיוק פרושים בבסיס ליד זכריה. יחד עם זאת, ההערכות של גורמי מודיעין בעולם מדברות על שלוש אפשרויות:

• טילי יריחו 1 קצרי הטווח הוצאו משימוש מבצעי כאשר טילי יריחו 2 הפכו למבצעיים. על-פי הערכה זו הבסיס בזכריה הפך לאתר שיגור של טילי יריחו 2.

• טילי יריחו 1 הושארו באתרי השיגור בזכריה. אך לצורך השימוש בטילי יריחו 2 נבנו באזור ההררי הנמוך אתרי שיגור חדשים.

• בידי ישראל יש רק בסיס שיגור אחד לכל סוגי הטילים מדגם יריחו. בבסיס הזה ממוקמים 100 טילי יריחו מכל הסוגים.

השאלה המסקרנת את עולם המודיעין, באשר לטילי יריחו הישראלים, היא עד לאן באמת הם מסוגלים להגיע. כדי לענות על שאלה זו יש לברר מספר עובדות דווקא באשר ליכולת שיגור הלוויינים של ישראל.

לוויין הריגול הראשון של ישראל היה אופק 3, שאיפשר צילום ואיסוף מידע על מדינות אויב במזה"ת. ד"ר מאיר שטיגליץ, מנתח אסטרטגי ישראלי, מסביר במאמר שפרסם עובדה יסודית חשובה: "פרויקט 'אופק' איננו רק מערכת המסוגלת לשאת מצלמה בחלל. כדי להכניס לוויין כמו 'אופק' למסלול סביב כדור הארץ, דרושה יכולת לבנות טילי שיגור הולמים. טיל מן הסוג הזה הוא 'שביט', שיכול להגיע, כשהוא נושא בראשו ראשי חץ קרביים, לכל בירה ערבית, כולל ערי בירה באירופה, רוסיה וסין, שלא לדבר על אירן". מומחה ביון אמריקני, המסביר את הבעיה, טוען לעומת זאת, כי "אין הבדל בין טיל בליסטי המסוגל לשגר לוויינים לחלל לבין טיל בליסטי המסוגל לשאת ראש חץ גרעיני".

להערכת המודיעין הצבאי האמריקני, מסוגל "שביט", בגרסתו המשוכללת, להגיע עד למרחק של 4500 ק"מ כשהוא נושא בראשו חומר נפץ במשקל 1000 ק"ג. על-פי מה שידוע למודיעין האמריקני, ראשי החץ הקרביים של ישראל שוקלים 350 ק"ג. אם זה משקלו של ראש החץ, ברור כי הטיל מסוגל להגיע גם טווחים העולים משמעותית על 4500 ק"מ. טילי "שביט" אלה הם הבסיס הטכנולוגי למה שנדרש כאשר עוסקים בשיגור טילי יריחו 3.

טילי יריחו במקורם היו מן הסוג המכונה טילים בליסטיים לטווח בינוני (MRBM - middle range ballistic missile). דבר הימצאותו של טיל יריחו כזה בישראל פורסם בעולם, על-ידי מקורות זרים, כבר ב-1971. ארכו של הטיל יריחו 1 היה 13.4 מטר, קוטרו 80 ס"מ, משקלו 6.5 טונות, טווח השיגור עמד על 500 ק"מ ודיוק פגיעה הגיע עד ל-1000 מטר ממטרת היעד. יכולת הנשיאה - 400 ק"ג, כאשר המטען יכול להיות ראש חץ גרעיני.

המערכת של יריחו 1 שודרגה בסביבות 1985 והפכה ליריחו 2. כאשר הטיל מופעל בדלק מוצק, משקלו 13 טונות והוא דו-שלבי. מספר ניסיונות שיגור בוצעו מבסיס השיגור בפלמחים וטווחי השיגור הגיעו ל-1300 ק"מ. הערכות המודיעין האמריקני מדברות על כך שהפיתוח המתקדם נקרא יריחו 3 והוא מבוסס על הטיל שביט.

יריחו 3 הוא תלת-שלבי ומשקלו הכולל הוא 23 טונות. גם הוא נוסה לראשונה בבסיס השיגור בפלמחים. על-פי המפרט הטכני של טיל השיגור הלוויני "שביט", קובעת ההערכה המודיעינית האמריקנית כי יריחו 3 הוא טיל בליסטי ביניבשתי (ICBM - Intercontinental ballistic missile), המסוגל להגיע לטווח 4500 ק"מ, כשהוא נושא ראש חץ גרעיני במשקל 250 ק"ג.

הטיל מצוי בשימוש מבצעי מאז אמצע 2005. מאז שופרו יכולת הנשיאה וגם הטווח. יריחו 3 - לפי הפרסומים הזרים - מסוגל כיום לשאת ראש חץ במשקל 1000-1300 ק"ג, לטווח של 4800 ק"מ. טווח זה מעניק לישראל יכולת תקיפה של מטרות בלב אפריקה, אירופה ורוב חלקיה של אסיה, כולל כמובן כל מטרה באירן.

אחד הנושאים שישראל מעולם לא דנה בהם בגלוי - מה היו המטרות שאליהן היו מיועדים הטילים מאתר בית זכריה, כאשר ישראל הכניסה אותם לכוננות מבצעית בתחילת מלחמת יום הכיפורים. ישראל אכן לא דנה בנושא בפומבי, אבל זהותן של מטרות אסטרטגיות אפשריות כאלה כבר הוצגו פעמים רבות בתקשורת הזרה. רמז ברור למדי, לאחת המטרות העיקריות, חשף בפני הציבור "מקור בכיר ביותר" - ח"כ אביגדור ליברמן. בפגישה עם שגרירים מחבר המדינות, במהלך בחירות 2001, הבהיר ליברמן כי בנסיבות מסויימות יכולה ישראל להפציץ את סכר אסואן.

כדי להמחיש את המשמעות הנוראה של אופציית הפצצת הסכר, מן הראוי להציג מספר נתונים סטטיסטיים יבשים: אורכו של סכר אסואן הוא 3600 מטר, רוחבו-בסיסו הוא 980 מטר, רוחבו בנקודה הגבוהה ביותר - 40 מטר וגובהו מעל פני מורד הנילוס - 110 מטר. מקווה המים שנוצר במעלה הסכר נקרא "ימת נאצר". אורך הימה 550 ק"מ ורוחבה 35 ק"מ. בסכר פועלות 12 טורבינות, לייצור חשמל הכוח זרימת המים, המספקות חלק משמעותי ביותר מצריכת החשמל של מצרים.

מן הנתונים האלה ברור כי אין אפשרות לגרום נזק לסכר בהפצצה קונוונציונאלית. לעומת זאת, אם תפגע בסכר פצצה גרעינית - התוצאה תהייה בעלת משמעויות "היסטוריות". אם יתבקע חלקו העליון של הסכר, ישטוף דרך השברים גל ענק של מיליוני מטרים מעוקבים של מים. הגל ההרסני הזה יציף את גדות הנילוס והיישובים שעליהן, ידהר במורד הנהר הגדול דרך לוקסור וקהיר, עד לים התיכון. גל הענק הזה, שצונאמי לידו הינו משחק ילדים, ישטוף עימו אל הים מאות אלפים מתושבי מצרים המתגוררים על שני גדות הנילוס, כולל רבבות מתושבי קהיר.

התוצאה הנלווית תהיה הרסנית הרבה יותר - הנילוס, מהסכר עד לים התיכון, יהפוך רדיואקטיבי לשנים רבות. הנזק לחקלאות יהיה קטלני והפגיעה החמורה בכושר ייצור החשמל של מצרים תגרום ממש לשואה כלכלית. בקיצור: תרחיש זוועה. תרחיש מן הסוג הזה יכול אולי להתאים, על-פי אמירתו של דוד בן-גוריון, כי אם תהיה צפויה שואה שנייה לעם היהודי - או אז "תמות נפשי עם פלשתים". אופציה זו, הידועה כיום בציבור בתואר "ברירת שמשון", עלולה להיות קיימת רק אם מוסלמים פנאטיים ישתלטו על מצרים ויאיימו, כמו מחמוד אחמדינג'אד, למחוק את ישראל מעל המפה.