כרעם ביום בהיר נפלה על ישראל, לקראת סוף 2006, הצהרתו המפתיעה של שר ההגנה המיועד של ארה"ב, ד"ר רוברט גייטס, בעת השימוע שנערך לו בסנאט לקראת השבעתו לתפקיד הבכיר ביותר בחשיבותו במימשל האמריקני, כי "לישראל יש נשק גרעיני".
גייטס לא טען כי המדובר בהערכה אישית שלו או בהערכת גורמי הביון האמריקנים. ההצהרה הוצגה כעובדה מוגמרת שלכאורה שמה קץ למדיניות העמימות הגרעינית שהציגה ישראל בפני העולם במשך שנים רבות. יחד עם זאת חשוב להבין כי ככל שההצהרה "הבומבסטית" של השר המיועד הייתה רעה מבחינתה של ישראל, החלק החמור באמת בדבריו של גייטס היה טמון באמירתו התמוהה, אם להשתמש בלשון המעטה, כי
"אירן בעצם שואפת לפתח נשק גרעיני רק לצרכי הרתעה, משום שהיא מוקפת במדינות המחזיקות בנשק גרעיני: פקיסטן ממזרח, רוסיה מצפון, ישראל ממערב וכוחות הצי של ארה"ב במפרץ הפרסי".
ההערכה הזו של גייטס עוררה תמיהה רבה בקרב חברים בוועדת הסנאט שקיימה את השימוע, משום שהיא בעצם סתרה את תמונת האיום האירני שהציג המימשל של הנשיא ג'ורג' ד. בוש בפני הציבור האמריקני. אחד החברים בוועדה שאל, בלגלוג מסויים, אם השר המיועד מאמין שנשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד, שיקר כשאמר שאירן אינה פועלת להשגת נשק גרעיני. "כן, אדוני", השיב גייטס בפסקנות, אך יחד עם זאת הוסיף אמירה משונה לא פחות, כי אזהרותיו של אחמדינג'אד על "מחיקת המדינה היהודית מהמפה" אינן בהכרח מדיניות ממשלתית.
גייטס אינו קוטל קנים ביטחוני. במשך 26 שנה שירת במערכת הביון האמריקנית ואף כיהן במשרה הרמה של ראש סוכנות הביון המרכזית בתקופת מימשלו של הנשיא ג'ורג' בוש האב. מה אם כך היה מקור הצהרותיו החריגות?
כדי להבין מה עובר בראשו של איש ביון מנוסה כדוגמת גייטס וכיצד הערכותיו הופכות, בעיניו, לעובדות, ראוי להבין עובדה מוצקה האחת: מערכות הביון של העולם – במערב ובמדינות ערב - שוב אינן שואלות "האם יש לישראל נשק גרעיני". מערכות הביון והמימשלים השונים מתבססים מזה יותר מ-30 שנה על ההכרה הוודאית כי ישראל היא מעצמה גרעינית וכי "אף אם עדיין לא הרכיבה פצצת אטום היא יכולה להפעיל פצצה כזו בהתרעה קצרה ביותר". מן הטעם הזה ברור כי אם במשך שנים רבות פעל גייטס על-פי ההערכה הביטחונית הזו – הפכה ההערכה הזו בעיניו לעובדה חד-משמעית.
הערכות המודיעין של ארה"ב לגבי "האופציה הגרעינית" של ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בדברים שהשמיע מזכיר ההגנה המיועד של ארה"ב בעדותו בסנט, לקראת השבעתו הצפויה בקרוב, לא נולדו בחלל ריק ולא התבססו רק על מימצאי מודיעין-איסוף של סוכני CIA בעולם ובישראל. תרומה רבה ומשמעותית לביסוס המידע המנחה את קהיליית המודיעין במערב לגבי יכולתה הגרעינית של ישראל, נבעה מהתבטאויות בלתי זהירות, ואולי אף חסרות אחריות, של מנהיגים ישראלים. באופן רשמי התמידה ישראל להבהיר כי היא "לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון ולעשות בו שימוש". אבל עמדה רשמית לחוד ופטפטת לחוד. סקירה קצרה של שלל ההתבטאויות יכולה להסביר מדוע השמיע איש הביון גייטס את הצהרתו כי לישראל יש נשק גרעיני.
הראשון שרמז על הכיוון הקרבי שבו צועדת ישראל, כבר לפני 40 שנה, היה לא אחר מאשר פרופ' ארנסט דוד ברגמן, יד ימינו של דוד בן-גוריון בתחום הגרעיני, ומי שכיהן כיו"ר הראשונה של הוועדה לאנרגיה אטומית. בראיון לרפאל בשן (מעריב, 13.5.66) הבהיר ברגמן כך: "עכשיו כבר לא מדברים על יצירת פצצות אטומיות אלא על "אופציה גרעינית". זאת אומרת: להגיע מבחינה טכנית לשלב בו המדינה קרובה, עד כמה שאפשר, לאפשרות של ייצור פצצה גרעינית עצמית, מבלי להיכנס למעשה לייצור נשק גרעיני... אבל הדבר החשוב ביותר להבין הוא שעל-ידי התפתחות אנרגיה לצרכי שלום מגיעים לאופציה גרעינית. אין שתי אנרגיות אטומיות".
חלפו שנים אחדות של שקט אטומי-תקשורתי ואז הכריז פרופ' אפרים קציר, בעת כהונתו כנשיא המדינה, כאשר נפגש במעונו הרשמי עם קבוצת כתבים לענייני מדע מארה"ב ומאירופה (1.12.74) כי "לישראל יש פוטנציאל גרעיני". כאשר נשאל על-ידי אחד הכתבים שהבינו איזו "פצצה" הנחית להם קציר, אם "הפוטנציאל הזה איננו נושא מדאיג" השיב קציר ללא הרהור: "מדוע צריך נושא זה להדאיג אותנו. שידאג העולם". העולם שמע בקשב רב ומיהר להגיב כי הצהרה זו נחשבת לאישור רשמי ראשון לפעילות הגרעינית של ישראל.
לא חלף זמן רב ומחולל הסערה הבא בתור היה משה דיין, באותם ימים (פברואר 1976) ח"כ מן המניין. בראיון לטלוויזיה הצרפתית הצהיר דיין גלויות ובבירור: "יש לנו אפשרות לייצר פצצה אטום כבר עתה. גם אם יכניסו הערבים פצצה אטומית למזה"ת באיזה זמן בעתיד, מן הדין שתהיה לנו פצצה לפניהם, אך כמובן לא כדי להשתמש בה ראשונים". דיין הוסיף הסבר מדוע נדרש לישראל נשק גרעיני: "אנו מדינה קטנה ואמריקה איננה עוד השוטר של העולם. עלינו להגן על עצמנו". דיין לא הסתפק בראיון בצרפת. הוא השמיע דברים דומים גם בראיון לטלוויזיה האיטלקית שהתקיים בביתו בצהלה. כאן הרחיב דיין את היריעה והסביר: "ניהלנו מלחמות ומעולם לא הרהרנו באפשרות של שימוש בנשק גרעיני. אולם המצב משתנה לחלוטין כאשר מדובר במנהיגים כמו מועמר קדאפי או מנהיגי עירק שאיש אינו יכול לחזות מראש את התנהגותם, אם ירכשו נשק גרעיני".
את ההצהרה הברורה ביותר השמיע, כעבור שנים אחדות מאיר כהנא, אז חברת כנסת. בעת ארוחת בוקר במועדון העיתונות הלאומי בוושינגטון, הגיב כהנא בתשובה לשאלה "אטומית" של אחד העיתונאים בעקבות פרסום פרשת הריגול של מרדכי ואנונו: "כמובן שיש לישראל נשק גרעיני. וכי מדוע עלינו להסתיר זאת?" כהנא קרא לשחרר את ואנונו. "אני חושב שהוא (ואנונו) עשה מעשה נפלא. אני מעדיף שכל העולם ישנא את מדינת ישראל מנצחת – מאשר יאהב מדינת ישראל מתה". דברי כהנא הוקלטו על-ידי כתב של רשת טלוויזיה בכבלים שמכר את ההקלטה לרשתות החדשות הארציות. ואלה שידרו את "ההודאה האטומית" מחוף לחוף.
תרומה חשובה ביותר לחשיפת המידע האטומי של ישראל תרם לא אחר מאשר שמעון פרס שהתבטא בנושא גם כאשר היה ראש הממשלה וגם כאשר כיהן כשר לפיתוח האזורי בממשלתו של אהוד ברק. בהיותו ראש המשלה (4.1.96) הצהיר פרס, כבול בחלום השלום, במלים הברורות ביותר: "תנו לי שלום ואוותר על הגרעין". המשמעות המדינית של ההודאה הייתה ברורה ובאה לידי ביטוי ברוב אמצעי התקשורת של העולם. הפרשנות על ההצהרה אמרה כך: לישראל יש נשק גרעיני. אבל במחיר מסוים – השלום, למשל – היא תהיה מוכנה לוותר עליו. ומה עוד נדרש אחרי הצהרה ברורה שכזו? לא עברו שנים מספר ופרס פסע צעד נוסף קדימה בחשיפת המדיניות האטומית של ישראל. בראיון לעיתונאי הבריטי פטריק סיל, שפורסם ב"אל חיאת" היוצא לאור בלונדון, סיפר פרס: "לא רציתי את הירושימה כאשר יצרתי את האופציה הגרעינית. יצרתי אותה כדי להגיע לאוסלו". פירוש רש"י: הנשק הגרעיני של ישראל לא נועד למלחמה אלא כדי לאפשר את בואו של השלום.
כאשר הכריז ד"ר רוברט גייטס, בעת השימוע שנערך לו בסנאט האמריקני לקראת מינויו לשר ההגנה של ארה"ב, כי לישראל יש נשק גרעיני, עדיין לא הפכה הערכתו לעובדה מוגמרת. איש לא יכול היה להניח כי גייטס ראה במו עיניו פצצת אטום כחול-לבן. אולם כאשר ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, האיש אשר בתשובה לשאלת מראיין בטלוויזיה הגרמנית הזכיר - אולי בפליטת פה או אולי במהלך מכוון - את ישראל כמעצמה גרעינית, וזאת בנשימה אחת עם צרפת, רוסיה וארה"ב ההודאה הזו הופכת לעובדה חד-משמעית שגורמת סערה רבתי בעולם, וכמובן גם בישראל.
השאלה אם ראוי לחשוף את עובדת היותה של ישראל חברה מכובדת במועדון של המעצמות הגרעיניות הסעירה את הציבור הישראלי ובוודאי עוד תמשיך להעסיק זמן מה את קהיליות המודיעין והפוליטיקה במערב ובערב. אולי, עם מעט מזל, תשכח הסערה ותהיה כלא הייתה. אבל במדינה חשובה אחת ההודעה של אולמרט לא יכולה לעבור בשתיקה ובהתעלמות. מדינה זו היא ידידתנו הגדולה, ארה"ב. ובכך, בעצם, טמונה הסכנה הגדולה בדבריו הבלתי אחראיים של אולמרט.
פוטנציאל ההיזק הנובע מן האמירה הברורה של רה"מ אולמרט – שדבריו יכולים להפוך ל"סכנה ושמה אולמרט" - גדולה הרבה יותר מכפי שהציבור יכול להעלות על דעתו. זאת בגלל תיקון חקיקתי קטן, כמעט זניח, בספר החוקים של ארה"ב. התיקון הזה שנתקבל ב-1976 קרוי "תיקון סיימינגטון" ((Symington Amendment, על שמו של יוזמו, הסנאטור הדמוקרטי סטיוארט סיימינגטון), שעיקר מטרת פעילותו הציבורית רבת השנים, עד מותו, הוקדש למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני. התיקון הזה שמעולם לא היה מפורסם או רב תהילה, מותיר את רישומו עד עצם היום הזה, על מיליוני אנשים ברחבי העולם. באופן היבש ביותר אפשר לומר כי במסגרת חוק הפיקוח על סיוע החוץ האמריקני, על-פי "תיקון סיימינגטון", אסור לארה"ב להעניק סיוע ביטחוני, או כלכלי, למדינה המעבירה לאחרות, או מקבלת מאחרות, מידע העוסק בציוד להעשרה גרעינית, או למדינה המפתחת נשק גרעיני, או מנסה את השימוש בו. התיקון לחוק אינו מאפשר למימשל, ואף לא לנשיא, שיקול דעת. החוק קובע חד-משמעית שבמקרה כזה חייבת ארה"ב להפסיק מיידית את הסיוע, מכל סוג.
"תיקון סיימינגטון" כבר עמד במבחן המציאות. בפעם הראשונה הוא הופעל על-ידי הנשיא ג'ימי קרטר שהורה ב-1977 על הפעלת סנקציות ביטחוניות וכלכליות נגד פקיסטן לאחר שהסתבר כי מדינה מוסלמית זו עוסקת בחשאי בהקמת מיתקן להעשרת אורניום. הפעם השנייה בה הופעלת הוראת "התיקון" הייתה במאי 1998. בעקבות ניסוי גרעיני שבוצע על-ידי הודו שאחריו, כעבור ימים מספר, הגיע ניסוי גרעיני פקיסטאני – הורה הנשיא ביל קלינטון להפעיל סנקציות, ביטחוניות וכלכליות, נגד שתי המדינות.
במשך כל שנות קיומה דאגה ישראל לשמור מכל משמר את סודותיה האטומיים תוך שהיא מדקלמת את המאנטרה "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזה"ת". אבל, אם במסגרת מאבקי הבחירות הצפויים על נשיאות ארה"ב יחליט מי שיחליט - דמוקרט או רפובליקני - כי אפשר לנצל למטרותיו את דברי אולמרט, תהפוך ההודאה שישראל היא מעצמה גרעינית לחלק מקמפיין הבחירות. בסופה של חשיפה תקשורתית כבדה יוטמע המסר בתודעה האמריקנית ובפני המחוקקים תוצג תביעה ציבורית להפעיל את "תיקון סיימינגטון" גם ביחס לישראל.
מזה שנים רבות מקבלת ישראל מארה"ב, מדי שנה, סיוע בהיקף של כ-7 מיליארד דולר; מחצית הסכום כסיוע ביטחוני ומחצית כסיוע כלכלי. בנוסף לכל מעניקה ארה"ב לישראל ערבויות לגיוס מיליארדי דולרים נוספים בשוק הפיננסי האמריקני. לא צריך להיות כלכלן מעמיק הגות כדי להבין איזו מפולת כלכלית-ביטחונית תנחת על קיומה של ישראל אם אומנם תחסום ארה"ב את צינור הסיוע, מתוך אילוצי הפעלתו של "תיקון סיימינגטון".
תרומה קטנה אך משמעותית ביותר לממלכת התעלומה והסוד של ישראל הוסיף ב-1999 יפתח שפיר ממכון יפה באוניברסיטת תל אביב. בראיון שהתפרסם ברוב עיתוני גרמניה הסביר שפיר, כי ישראל יכולה לייצר ראשי נפץ גרעיניים קטנים דיים לצורך התאמה לצוללת הישראלית מסוג "דולפין". כאן ראוי להבהיר כי על-פי פרסומי יצרן הצוללות הגרמני מסוגלת ה"דולפין" לשאת ולשגר 12 טילי שיוט, ולפי פרסומים זרים יכולים טילים אלה – למשל מן הסוג "פופאיי טורבו" שאותם מייצרת ישראל - לשאת ראשי חץ גרעיניים. כל מי שעוסק בתחום האסטרטגיה הגרעינית יודע, כי צוללות בעלות יכולות כאלה הן חלק ממה שקרוי "יכולת המהלומה השנייה".
תמצית כל הפטפטת האטומית והצטברות "ההודאות" מביאה, בקהילות המודיעין השונות במערב ובערב, להערכה אחת ברורה: לא זו בלבד שיש בידי ישראל נשק גרעיני אלא שבנסיבות מסויימות היא גם מתכוונת להשתמש בו ואף יכולה להפעילו במסגרת יכולת המהלומה השנייה, כדי לפגוע אנושות בכל אויב שיעז לתקוף אותה.
