אף אלו מסיני

כמעט כל פרשת השבוע, פרשת "משפטים", נראית כאילו אין מקומה בתורה. הפרשה עוסקת רובה ככולה בעניינים שבין אדם לחברו, ובארציים ביותר שביניהם: שור נגחן, נזקי שריפה, גניבות, שמירה, בתי משפט ועוד.

ניחא אם הייתה הפרשה מבטאת ערכים מוסריים נעלים ביחסים בין בני האדם, למשל: "ואהבת לרעך כמוך" - כלל עליו אמר הלל הזקן שהוא התורה כולה. אך מצוה זו נמצאת הרחק מכאן בפרשת "קדושים". בפרשתנו הנוכחית, נמצא כמעט אך ורק מצוות מובנות מאליהן, כאלו שכל עם תרבותי מחוקק לעצמו. אז מה זה עושה בתורה?

כבר חכמינו הרגישו בקושי זה, ואת דבריהם מביא רש"י בקיצור, מייד במילים הראשונות של הפרשה: "ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, (וכל מקום שנאמר) 'ואלה' מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". חז"ל ורש"י קושרים את המצוות שבפרשת משפטים למעמד המרשים והנעלה של מתן התורה בהר סיני המופיע בפרשה הקודמת, פרשת "יתרו". פרשתנו פותחת במילת חיבור - "ואלה" - ובכך היא מלמדת שהמצוות הארציות המפורטות בה, ניתנו מהר סיני בדיוק כמו האיסור לעבוד אלילים או החובה לשמור שבת.

לאמור: אל תטעו לחשוב שענייני השור, החמור, האבידה והפיקדון הם פרי מוחו של בשר ודם. גם עניינים אלו הם ציוויים ואיסורים אלוקיים. וכך שאלתנו לכאורה רק מתחדדת: מה לזה ולתורה? התשובה נעוצה בהגדרת המילה "תורה" בהקשר של תורת ישראל. מהי התורה? היא איננה ספר היסטוריה; חסרים בה הרבה מאוד מרכיבים, פרטים ותיאורים על-מנת שתהווה היסטוריוגרפיה. היא גם איננה ספר של מעשים או מעשיות, הרי יש בה אלפי פסוקים של מצוות. מצד שני, אי אפשר לומר שהיא רק ספר מצוות, בשל אלפי הפסוקים של הסיפורים הכלולים בה.

התורה היא ספר מוסר. מטרתה של התורה היא לשפר את נפשו של מי שמקבל על עצמו לקיים אותה. ואת זה היא עושה בשתי דרכים, שכל אחת מהן מתחלקת לשתי מתודות. יש בתורה סיפורים ויש בה מצוות, יש בה סיפורים ומצוות המלמדים מוסר על דרך העשייה, ויש בה סיפורים ומצוות המלמדים מוסר על דרך ההימנעות. למשל: סיפורי האבות הם סיפורי מוסר על דרך החיוב, ואילו מעשיהם של לבן ופרעה מלמדים מוסר על דרך השלילה. הדבר מובן יותר בהקשר של המצוות המתחלקות בצורה ברורה למצוות עשה ולמצוות לא תעשה.

התפיסה שביסוד התורה אומרת, שניתן "לאמן" את נפשו של האדם בידיוק כשם שניתן לאמן את גופו. היום זה נשמע מובן מאליו, הרי על כך מתבססות הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה, שלא לדבר על שיטות פחות מדעיות. אך התורה היתה הראשונה לומר זאת. יתרה מכך: התורה קובעת, שה"אימון" הנפשי - מוסרי צריך להיעשות בלא הרף ולהקיף את כל מעשיו של האדם. מאחר שהאדם עסוק ללא הרף, גם עבודתו הרוחנית צריכה להיות ללא הפסקה.

אין המדובר בעבודה רוחנית נעלה המתנתקת מן המציאות. להיפך: מדובר על עבודה רוחנית הנעשית בתוך המציאות וכחלק ממנה. היהודי ההולך במסלול שסללה לו התורה, מקיים מצוות במגעיו העסקיים, בידיוק כשם שהוא עושה זאת בתפילתו. הוא מתרחק מגזילה בדיוק כשם שהוא מתרחק מאכילת חזיר. הוא מכבד את חברו בדיוק כשם שהוא ירא מאלוקיו.

זו הסיבה לכך שכל העניינים המשפטיים והמסחריים נמצאים אף הם תחת כנפיה של התורה. אין היא מקבלת את התפיסה שתנחיל מאוחר יותר הנצרות, לפיה ניתן להיות נוצרי טוב על-ידי תפילה חד-שבועית וללא כל קשר להתנהגות היומיומית. ניתן לדבר רבות על מה שעוללה הנצרות תחת מסווה של סיסמת "דת האהבה והרחמים", אך זהו נושא נפרד.

התורה גם אינה מקבלת את התפיסה של תנועת ההשכלה היהודית, אשר הציעה "הֶיה יהודי בביתך ואדם בצאתך". לפי תפיסה זו, על היהודי להצניע את דתו בהיותו בחברה הנוצרית, ו"מותר" לו לקיים את ציוויה רק בדל"ת אמותיו. התוצאה ההרסנית של תפיסה זו היתה התבוללות מואצת, זו הנמשכת כיום בחסותה של התנועה הרפורמית בארצות הברית.

היהדות האמיתית היא זו הדורשת מן המאמין לקדש את כל מעשיו. מי שחושב שהוא יכול להיות יהודי חרד ודקדקן רק בתפילתו, ולאחר מכן לצאת ולזרוק אבנים על מחללי שבת, אינו מבין את המשמעות של להיות יהודי. באותה צורה, שוגה מי שחושב שהיהדות היא רק עניין של חסד ועזרה לזולת ושאת יתר מצוותיה ניתן לבטל.
היהדות היא מערכת כוללת, משום שהאדם הוא יצור כולל. לא היינו מכנים "אזרח טוב" את מי שמקפיד להצביע בבחירות, אך במקביל עוסק בסחר בסמים. תואר זה גם לא היה מגיע למי שנזהר מכל עבירה פלילית, אך סבור שיש לסתום את פיהם של בעלי דעה שונה.

בדיוק באותה צורה, לא נוכל לכנות "יהודי מאמין" את מי שמקיים רק חלק אחד ממצוות התורה, ואין זה משנה באיזה חלק מדובר. אף אלו מסיני - מכריזים חכמינו. עליך להקפיד בכבוד חברך ובשמירת רכושו, בדיוק כשם שאתה מקפיד על השבת ועל הימנעות מנשיאת שם ה' לשווא. מי שבוחר לעצמו מחצית מן התורה, מצהיר למעשה שהוא מוכן להיות בן אדם מוסרי למחצה.