ועדת מרכוס

די נדיר שחבר בוועדת חקירה יחשוף באופן מיידי ומביך כל כך את הלך הרוח לגבי שיקולי הצוות בנושא שהוא לב לבו של הויכוח הציבורי שהתעורר בעקבות המסקנות, ועוד בניסוח שלא יותיר שום מקום לפרשנות ותירוצים. לא ברור מה גרם לפרופ' יחזקאל דרור לעשות זאת, אך הוא אישר סופית, וללא ספק, את החשדות שהדעה החד-משמעית על תיפקוד הצמרת הביטחונית והמדינית בדוח הביניים, הפכה לגימגום עמום בדוח סופי, כדי להציל את "תהליך השלום".

השופט וינוגרד, בהקריאו את עיקרי הדוח בפני העיתונאים, קרץ "ישראל חייבת מדינית ומוסרית לשאוף לשלום עם שכניה ולעשות פשרות הנדרשות לשם כך...". נאמן למינוח השמאלני הקלאסי, ישראל היא שחייבת לשאוף לשלום, והיא שחייבת לעשות ויתורים, וזאת מהבחינה "המדינית והמוסרית". ככה זה אצל השמאלנים שמהערבים אינם תובעים מוסריות, ולעולם לא יעלו על דעתם את האפשרות הנועזת שאחרים יוותרו לישראל תמורת שלום.

השבחים שחלקה הוועדה לתפקוד האפסי של ציפי לבני כשרת החוץ במלחמה ולהחלטת האו"ם הגרועה, שנגזרה מהכישלון הצבאי, חושפים את אותה ראיית עולם גלותית ומתרפסת, גם בשל הההתלהבות מכך ש"ההחלטה נתקבלה פה אחד". כזכור, ההחלטה לא חייבה את החזרת החטופים, חיזקה את כוחות יוניפ"יל שמעולם לא הועילו, פיטפטה מילים חסרות שחר על בלימת אספקת נשק ללבנון ללא אישור ממשלתה וחייבה את ישראל לספק לראשונה את מפות שדות המוקשים בלבנון, לנוחות החיזבאללה. כן הסכימה ישראל לאפשר למזכ"ל האו"ם העויין והמושחת, קופי ענאן, את ההכרעה על גורל הר דב, ואסרה על טיסות ישראליות מעל לבנון. ולזה קרא וינוגרד: "הישגים מדיניים של ממש"

לא היתה בדוח אף מילה על כך שלאחר הנצחון על הטרור הפלשתיני בסוף 2003, נוצרה הזדמנות להיערך מול החיזבאללה, שסכנתו היתה ידועה היטב. אז ניתן היה להצטייד, להתאמן ולהשחיז את הצבא לקראת התלקחות בצפון.

במקום זה נערכה המדינה וצה"ל למלחמת אחים. שנה וחצי של תכנון, גיוס ואימונים נגד האוייב האמיתי שישב בגוש קטיף ובצפון השומרון.

פרט למלמול עמום ומתעתע על "ליווי ההינתקות", לא נגעה הוועדה בסדר העדיפויות הזה של הדרג המדיני ושל צה"ל. במקום להתאמן על שבירת החיזבאללה, התאמנו על גירוש היהודים. במקום להצטייד למלחמה אמיתית הכינו לוגיסטיקה מופלאה נגד חלוצי גוש קטיף. במקום לגבש את העם סביב האיום מהצפון, יצרו קרע חברתי וסדקים היסטוריים בחברה. במקום להכריע את שארית הטרור בעזה, נתנו לו שטח התארגנות אידיאלי. במקום להפנות משאבים לימ"חים, שמשנת 2001 נזנחו, שפכו 10 מיליארד שקל על הגול העצמי של הבריחה מעזה. במקום לחסל סופית את הרשות הפלשתינית העויינת והרקובה, הביאו להשלטת החמאס עליה. תא"ל יפתח רונטל שהיה מפקד מז"י הודה לאחר המלחמה: "העיסוק הממושך ביישום תוכנית ההינתקות מנע מהצבא להתכונן למשימה המלחמתית".

החור השחור העצום הזה לא הוזכר, כי הוועדה הזו הורכבה משמאלנים בלבד, אנשי הממסד והאליטה הרקובה, אלו שתמכו באסון הלאומי הזה ללא סייג, ולא רק שאין להם אומץ ויושר להודות בטעותם, הם גם תומכים בהמשכה ביו"ש, ובמילותיו המפורשות של פרופ' דרור: "אם אנחנו חושבים שראש ממשלה יקדם את תהליך השלום, ואם אנחנו חושבים שאם הוא יפול לא יהיה תהליך שלום, ואם אנחנו תומכים בתהליך שלום - זה שיקול כבד..."

התרגיל של אולמרט להפוך לאתרוג, עבד בקלות. אולמרט הסכים בציניות לויתורים מסמרי שיער באנאפוליס, שיחרר מחבלים ונתן להם נשק על חשבון בטחוננו, עיתון הארץ התלהב והחל לחלק פקודות, והוועדה בלעה ללא היסוס את התכתיבים של יואל מרכוס וחבריו. ככה, פשוט, "על השולחן", ללא בושה. ועוד רצים לספר לחבר'ה. כמה קל לשלוט בישראל.

גישה זו של הוועדה שקיבלה את אישורו של דרור, הפכה את כל העבודה שביצעה באיסוף ותיעוד החומר המזעזע על המלחמה לכלום. השיקולים הפוליטיים שלהם מנעו מישראל להפיק תועלת מהדוח, כי איש לא יתייחס כעת ברצינות לעבודתם. אולי במקומנו נשלח את חברי הוועדה ליואל מרכוס שישלם את המליונים שעלתה הוועדה? הרי אצלו הם עובדים.