הרהורים על ההסברה וחדלונה

היה מתסכל מאוד ליטול חלק בפאנל שנערך בטורונטו (10.02.2008). הפאנל, שנערך תחת הכותרת "תהליך השלום לאחר ועידת אנאפוליס", הציג תמונת מצב קשה באשר למצבה האסטרטגי של מדינת ישראל. הקונסול הכללי של ישראל בטורונטו, אמיר גיסין, דיבר בגילוי ובאומץ לב על מחדל ההסברה ועל השלכותיו החמורות על מעמדה הבינלאומי של ישראל. הסיבות שציין מקוממות: תקציב מצומק לאורך שנים ואי הגדרת הממשלה את ההסברה כנושא בעדיפות גבוהה.

המחדל חמור אפוא שבעתיים. לא הכתובת על הקיר הכתובה באותיות קידוש לבנה, לא הכישלונות החוזרים ונשנים ואף לא הדוחות החמורים של מבקר המדינה מצליחים להביא לתמורה ושינוי משמעותי במדיניות ההסברה של משרד החוץ. מה המסר שמשדר משרד החוץ? שאין הפקת לקחים? שתהליכי קבלת ההחלטות בישראל כושלים ביסודם? תחושת התסכול התחזקה עוד יותר לאחר פרסום דוח המבקר על חגיגת השכר המושחתת הנמשכת במגזר הציבורי בישראל. הכסף קיים, אלא שהוא מופנה לצרכים "אסטרטגיים" אחרים.

על כל אלה נוספה התבטאותו האומללה של שר הפנים, מאיר שטרית, אשר קרא למחוק שכונות ברצועת עזה כפעולת תגמול על שיגור הרקטות לעבר יישובים ישראלים. דברים אלה הם בגדר תמיכה גלויה ב"פשעי מלחמה" ע"פ הדין הבינלאומי, הם עומדים בסתירה מוחלטת למדיניות הממשלה וכבר משמשים חומר גלם בתעמולה הערבית והאנטישמית נגד ישראל. ושוב צודק בדבריו הקונסול הישראלי. קשה עד מאוד לנהל הסברה אפקטיבית כאשר אין קול אחיד בממשלה, ואוסיף - ובפרט כאשר צריך להתמודד עם סכלות ברשות הרבים.

מערך ההסברה הישראלי מצוי במשבר קשה. מעידות על כך ההודעות (או ההדלפות המכוונות והתדרוכים היזומים) לתקשורת על תוכניות הסברה חדשות לבקרים של משרד החוץ והאחרונה שבהם, הכוונה לערוך קמפיין תקשורתי כדי לשכנע בנחיצות מהלך צבאי ישראלי נרחב ברצועת עזה. הדיווח לכשעצמו תמוה. ההכרזה הפומבית על קמפיין הסברה מעקר מראש את העוקץ שבו, שכן המסרים יובנו מלכתחילה כ"מכורים" וכמשרתים את המטרה האסטרטגית של ישראל. כוחה האמיתי של "הסברה" ו"דיפלומטיה ציבורית" אינו נמצא בגימיקים חד פעמיים, אלא בעבודה שיטתית ולאורך זמן מול קהלי היעד תוך הקפדה מוחלטת על אמינות ומהימנות המידע. המפתח נמצא בתוכן ובמידע (היכול לשמש בתורו לגימיקים אם יש צורך בכך) ובנושא זה על הגורמים העוסקים בתחום ההסברה להתמקד.

את החלל שמותיר מערך ההסברה הלאומי של ישראל ממלאים בהצלחה רבה דווקא הארגונים החוץ ממסדיים ומכוני המחקר, אשר בזכות תרומות, אמונה בצדקת הדרך והבנת הזירה התקשורתית המודרנית מצליחים להשפיע על עיצוב דעת קהל ומקבלי החלטות. הם צריכים לשמש מודל בכל עבודת מטה להקמת גוף הסברה לאומי. ראוי שגוף זה יהיה מחקרי ביסודו ולא עוד מנגנון העוסק בעיקר בהפקת ספינים, אשר הקו המפריד בהם בין הפוליטי להסברתי-לאומי מטושטש לעיתים.