עשרה טון בטון

"ביום 22 בינואר 1997, הודיעה בערוץ הראשון כתבת הטלוויזיה איילה חסון כי מינויו של בר-און הוא חלק מקנוניה שיזם אריה דרעי, בתיווכו של הקבלן דוד אפל, עקב הערכתם של המעורבים כי בר-און יאפשר לדרעי להגיע לעסקת טיעון "נוחה" במשפט הפלילי שהתנהל נגדו. לטענת הכתבה, מינויו של רוני בר-און היווה תשלום של נתניהו לש"ס, שבתמורה הייתה אמורה להעניק את תמיכתה להסכם חברון ולאפשר את העברתו בכנסת" (ויקיפדיה).

איילה חסון הבטיחה להביא, תוך ימים ספורים, הוכחה ניצחת לקנוניה שרקם נתניהו - "עשרה טון בטון", כהגדרתה. החרו החזיקו אחריה - רפיק חלבי, עורך "מבט", ויאיר שטרן, מנהל הטלוויזיה.

כדור הבוץ שהטילה התגלגל והפך למפולת שכמעט קברה תחתיה את ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, שנוא הממסד התקשורתי והמשפטי. היה זה אירוע מכונן של ניסיון הפיכה שלטונית באמצעות מערכת אכיפת החוק, ניסיון שכמעט הצליח. בלהט האירועים נשתכחה הבטחת הכתבת-מטעם ומנהליה. חלף עשור. כל העת אני ממתין בכליון עיניים להטלת פצצת עשרת הטון.

אינני יודע מה מידת האמת בידיעה שחשפה כעת שדרנית החצר של אולמרט בדבר מזימת הנקם של "הימין הקיצוני המשיחי" על הטבח בישיבת מרכז הרב. מבלי להימנות על "הימין הקיצוני המשיחי", אני מסוגל להבין ללבם של מי שנואשו ממכונת עשיית הצדק הממסדית, עד כדי רצון ליטול החוק לידיהם.

אך כלקח מפרשת בראון-חברון - רצוי להתייחס בספקנות לגילוייה המרעישים של מלחכת פנכתם של ראשי מפלגת גנבי הקולות, המושחתת במפלגות המדינה בכל שנות קיומה.