מקובל להניח שכדי לחיות, אדם צריך שיהיה לו יעד לחתור אליו. שיהנה מהמחשבה על אודות משהו עתידי, שירצה להשיג משהו. כי אדם אשר אין לו יעד לחתור אליו - מאבד את טעם החיים, ועל כן הוא עלול למות אפילו אם הוא עדיין צעיר. ואכן, רוב בני האדם מציבים לעצמם, או שהחיים מציבים בפניהם, יעדים שרוצים להגיע אליהם, ומטבע הדברים - היעדים האלה משתנים ומתחלפים בהתאם לנסיבות, לגיל ולעוד גורמים משפיעים. אינו דומה יעד שצעיר מציב לעצמו או שמציבים לו הוריו ומחנכיו, ליעד הניצב בפני אדם מבוגר יותר שכבר השיג את אותו יעד שעדיין עומד בפני הצעיר. הצד השווה לרוב האנשים החיים שגם מתכוונים להמשיך לחיות, הוא שיש להם יעד לחתור אליו.

כמובן, אין שום חידוש במה שאמרנו עד כאן וגם לא התכוונו לחדש. החידוש הוא בשאלה, מהו יעד ראוי לחתור אליו ומהו יעד בלתי ראוי. כלומר, אומנם נכון שעצם החתירה למשהו, מבטאה את החיות של החותר. השאלה היא איזה סוג של יעד מהווה הבטחה לחיים ואיזה להפכם חלילה. וכאן לכאורה אנחנו נכנסים לשדה מוקשים חברתי, ואולי גם חינוכי, די מסובך. האם למישהו יש סמכות לקבוע מהו יעד ראוי, חוץ מאשר לאדם ביחס לעצמו? וגם זו שאלה, האדם עצמו, יכול לקבוע לעצמו את היעד? ואם כן, במגבלות מסוימות או בלעדיהן? ומה אם היעד שהציב לעצמו מתנגש עם האינטרס הקיומי של זולתו? והאם כמו האדם הפרטי - גם חברה, כדי שתמשיך להתקיים - צריכה יעד לחתור אליו, או שמא די לה בעצם קיומה? ומה עם מדינה? ולאום?

במה שנוגע לאדם הפרטי - ליעדים ולאינטרסים שלו, כל חברה המציאה, וממשיכה להמציא לעצמה, חוקים שנועדו להסדיר את התנועה - כך שיהיה מינימום חיכוך, ובשאיפה לאפס התנגשויות בין הפרטים המרכיבים אותה. וזה עובד מצויין עד הרגע שמישהו מחליט למצוא, או שבמקרה מגלה, בחוק פירצה שתאפשר לו לממש את מה שנראה לו כאינטרס שלו, על חשבון זולתו. והבעיה עוד מחריפה כאשר אותו מוצא לא ישר, הוא בעל תפקיד במערכת הממונה על תקינות התנועה במסגרת החוק. או אז יש בידו היכולת להטמין מוקשים בנתיבי התנועה ולשבש את כל המהלכים מבלי שייחשד כלל. הרי מלכתחילה, איש אינו מעלה בדעתו מצב בו הכבאי המקצועי הוא זה שמצית את השריפות ושוטר התנועה הוא המשבש את פעולת הרמזורים.

בדרך הטבע האנושי, אין תשובה לשאלות שהצגנו עד כה. בטבע, האדם תמיד יחתור להשיג את מה שנראה לו כחיוני עבורו, ואין שום סיבה הגיונית-טבעית שיתחשב בזולתו עד כדי ויתור על מה שחיוני לו עצמו - אלא אם כן הוא חורג במודע מגבולות הטבע האנושי, וזהו העניין של פרשת השבוע שלנו, פרשת 'קדושים' (ויקרא י"ט): כבר בפתיחה היא מציבה יעד שכל יהודי צריך לחתור אליו: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: לכאורה, זו משימה בלתי אפשרית לאדם עם נטיות טבעיות שבחלקן הגדול אינן משיקות כלל לקדושה ואף נוטות להיפך הגמור. אז מהיכן יהיה לנו כח לחתור ולהגיע ליעד זה - כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. זה לא רק נימוק מדוע להתקדש, זו בעיקר נתינת כוח להיות קדושים.

את הפרשה הזאת קוראים תמיד בימי ספירת העומר שמתחילים ביום השני של חג הפסח ומסתיימים בערב חג השבועות, יום מתן תורה. לקראת המעמד הגדול, קבלת התורה, משה עולה להר לקבל הנחיות מה' (שמות י"ט): [י] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. מקובלים אנו מחכמינו ז"ל, כי כל מקום שנאמר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם - זו טבילת כל הגוף במקוה טהרה. האם בכך מסתכם העניין של וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר? כל העניין זה טבילה במקווה? גם היום יש אנשים הטועים לחשוב כך, אבל ההמשך מלמד שזה לא עד כדי כך פשוט: [יד] וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. [טו] וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה. זהו שאומרים לנו חז"ל שכדי להגיע לקדושה, צריכים לתרגל התאפקות. ויתור על סיפוקים ולא רק דחייתם. או בלשונם: "קַדֵּש עצמך במותר לך".

או בלשונם של חסידי אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, שאמרו כי מה שלמדו מרבם הוא: מה שאסור - אסור, ומה שמותר - מיותר. ועדיין עלולה להתעורר אצלנו השאלה בדבר השייכות שלנו, אלה שחיים במילניום השלישי, לציווי קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. האמנם זהו היעד הניצב בפנינו?

בדרך אל האין סוף

מן הראוי לברר, ולו גם על קצה המזלג, מה פירוש המונח קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. במה זה מתבטא ואיך מגיעים לכך. ובכן, בגופו של כל יהודי שוכנת נשמה קדושה שהיא חלק א-לוה ממעל ממש. שעל כן, כל בוקר פותחים את היום בהכרזה: א-להי, נשמה שנתת בי טהורה היא; אתה בְּרָאתָהּ אתה יְצַרְתָּהּ אתה נְפַחְתָּהּ בי וכו'. בְּרָאתָהּ רומז לעולם הבריאה, יְצַרְתָּהּ רומז לעולם היצירה ונְפַחְתָּהּ בי רומז לעולם העשיה. לפני אלה יש את ההגדרה "טהורה היא" שרומז לעולם האצילות, ועוד קודם יש "נשמה שנתת בי" שזה גבוה אפילו מעולם האצילות. אלא שהנשמה היא לא אני, אלא משהו שה' יתברך נתן בי. האני הטבעי שלי הוא בהמי ועל כן הוא רחוק מאד מקדושה.

הזכרנו שאת פרשת השבוע, 'קדושים' קוראים תמיד בימי ספירת העומר שמתחילים בפסח ומסתיימים בחג השבועות. על רצף הימים שבין פסח לשבועות דורשים את הפסוק (שיר השירים א): (ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ (...). זה מה שכנסת ישראל מבקשת מהקב"ה. ובחסידות: מָשְׁכֵנִי ביציאת מצרים. ובלשון יחיד, כי הנשמה לבדה רצתה לצאת משיעבוד מצרים, שכן מצד הגוף - לא כל כך רצו לצאת. לכן היה צריך הקב"ה להוציא אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. בשלב הבא - אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, בלשון רבים. זה הולך על ספירת העומר שמתחילה מיד אחרי יציאת מצרים. כעת לא רק הנשמה חותרת להתחבר אל האלוקות כמו ביציאת מצרים, גם הגוף משתתף בכך וזהו עניין ספירת העומר, זיכוך הגוף והנפש הבהמית עד לשלב השיא: הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו במתן תורה, שאז, ומאז והלאה, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ. הגוף והנשמה ביחד שמחים "בָּךְ", בכ"ב אותיות שבהן ניתנה התורה, וזהו השלב בו הגוף מתחבר אל הקדושה.

זהו גם הרעיון שבפסח אוכלים מצות והחמץ אסור במשהו, בספירת העומר החמץ הוא רשות, ובשבועות החמץ הוא מצווה. המצה והחמץ עשויים מאותם רכיבים - קמח ומים. ההבדל הוא שבחמץ התערובת הזאת תופחת בטרם תיאפה בעוד המצה נעשית מבצק שלא תפח. המצה מייצגת את הנשמה שתמיד היא בביטול כלפי בוראה ולעולם אינה נתפסת לגאווה, בעוד החמץ מייצג את הגוף, את הרגשת הישות העצמית, את האגו. בפסח, העבודה היא לחוות את עצם הנשמה ולמעט עד לביטול - את הרגשת האני, את נטיות הגוף ורצונותיו. בספירת העומר, מ"ט ימים של זיכוך הנפש הבהמית והגוף עד למצב של קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, מוכנות מלאה לקבלת התורה. ביום מתן תורה החמץ הוא כבר מצווה; מקריבים בבית המקדש לחם חמץ, כי כבר זיככו אותו עד למדרגה של מצה.

פרשת השבוע מציבה בפנינו את היעד שעלינו לחתור אליו, וגם מציעה את התירגול המאפשר להגיע אליו. ציטטנו מחז"ל שהדרך לקדושה עוברת בנתיב של התאפקות בדברים המותרים, קדש עצמך במותר לך. מאלף הדבר שרוב המצוות בפרשה הן דוקא מצוות לא תעשה. יש גם מצוות עשה, אבל הן במיעוט בפרשה שלנו ובתורה בכלל. המצווה המפורסמת ביותר בפרשתנו ואולי בכלל, היא וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אלא שהיא באה בתוך רצף של מצוות לא תעשה, ונביא לדוגמא רק חלק קטן, מן המצוות הסמוכות אליה: [יז] לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. [יח] לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'.

כאמור, האדם מטבעו מציב לעצמו יעדים וחותר אליהם כל הזמן. לא תמיד הוא מודע לכך, ולעתים קרובות אפשר למצוא כאלה שהיעדים שהציבו לעצמם אינם ראויים ואף מזיקים להם עצמם. די לציין בהקשר הזה מצב בו האדם מתמכר להנאה מזיקה כלשהי, כגון סמים או אלכוהול. אבל גם בלי ללכת רחוק כל כך, הרי כשם שהאדם עצמו, גופו על כל פנים, הוא בן חלוף, כך גם כל היעדים שהוא עשוי להציב לעצמו אינם בני קיום לאורך זמן. באה פרשת השבוע ומלמדת אותנו כי אנחנו לא צריכים הרבה יעדים לאורך החיים. די בכך שנחתור אל הקדושה, וזו משימה שגם בחיים מלאים לאורך מאה ועשרים שנה בעולם הזה - אין מגיעים לתכליתה.

וכמו בכל העניינים שהתורה מצווה לנו, השילוב של הפרט בתוך הכלל הוא מודגש וחיוני למהלך הכולל. לכן זה מתחיל בציווי לכלל: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, ועובר ללשון יחיד בציווי לכל פרט בפני עצמו. כי מה שנכון לפרט נכון לכלל, וגם להיפך. הבעיה היא, שהכלל זקוק למנהיגות מתאימה כדי שיתנהל נכון. לא מספיק שפרטים יחתרו לקדושה. זו צריכה להיות המגמה הכללית, וזה תלוי במנהיגות, כאמור. ומה שנותר הוא לבקש מרבש"ע שישלח לנו את המנהיג האמיתי, משיח צדקנו, ויוביל אותנו לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.

ואז, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים.