רק עכשיו מסתיימת מלחמת לבנון השנייה. היא התחילה בחטיפת החיילים גולדווסר ורגב כדי לאלץ את ישראל לשחרר את המפלצת סמיר קונטאר, והיא מסתיימת בכך - כפי שדיווח ראש הממשלה בישיבת הממשלה - שאת החיילים הם רצחו ואת קונטאר אנחנו מחזירים חי, ובכך מגשימים את מטרת המלחמה של האויב.
ועוד מטרת מלחמה השיג החיזבללה, סעיף אחד, ממאיר וקטלני, בהחלטת מועצת הביטחון 1701 - נסיגת ישראל מהר-דוב ("חוות שבעה" בשפתם) והעברתו לידי האו"ם כדי להימסר לסוריה או ללבנון. עם נפילת הר דוב יתקשה צה"ל להגן על הגולן. אובדן הר דב עלול לגרור אחריו את נפילתו של הגולן כולו. בסופו של דבר, ישראל שיצאה למלחמה כדי "ללמד לקח" את החיזבללה, תשיג את שחרור קונטאר ואת ראשית אובדן הגולן. הדרישה שנצא מהר דוב כבר צוברת תאוצה בעולם, ולאחרונה השמיע אותה ברמה "ידידנו" החדש, הצרפתי סרקוזי.
תיקון: מלחמת הלבנון השנייה לא תסתיים גם ביום מסירת קונטאר, ארבעה לוחמים של החיזבללה וכל חללי האויב הקבורים אצלנו. ישראל התחייבה לתת לנסראללה עוד הוכחה אחת, מדוע אנחנו "קורי עכביש": שחרור אסירים מחבלים פלשתינים, שאת מספרם בינתיים אין מגלים לנו. אפילו חבורת אולמרט הרגישה כנראה, שמשהו כאן מריח לא טוב - כי מה פתאום אנו מכתירים כך את השיעי הלבנוני נסראללה לבעל בית על "הבעיה הפלשתינית"? מדוע מגיע לו הצ'ופר הזה, שירומם את מעמדו בעולם הערבי לגבהים חדשים? על כך השיבו חכמי חלם בממשלת ישראל, שהשחרור הזה אינו אלא "מחווה" לכבוד... מזכ"ל האו"ם. ומדוע לא לכבוד המנצח על התזמורת הפילהרמונית? או יו"ר ארגון פועלי המחט?!
התירוץ הזה לא עבד כמובן על ה"פרטנר", אבו מאזן, שהתלונן מרה בוועידת פריז, מדוע לחמאס אנחנו מוכנים להעניק את ההישג הבלתי רגיל של שחרור 1,000 מחבלים, ועכשיו גם לחיזבללה נתנו מתנה כזאת, ורק הוא, "איש השלום", יוצא מקופח. הטיעון הזה נגע כנראה ללבו הרחום של ראש ממשלתנו, שהבטיח לו בו במקום עוד "בוחטה" של טרוריסטים שילכו הביתה. מכירה כללית בסוף העונה של ממשלת אולמרט!
עסקת ביש
מכל מקום, מה שנקרא אצלנו "עסקת השבויים" מטביעה על מלחמת הלבנון השנייה חותם סופי של ניצחון להם, ומפלה לנו. התוצאה צפויה כבוא הרעם אחר הברק: עוד ועוד טרור, ומלחמה חדשה. וכפי שאין דורש לדמם של למעלה מ-1,500 נרצחי הסכמי אוסלו, כך לא יהיה דורש לקורבנות שייפלו חלילה כתוצאה מן "הבליץ" התקשורתי שכופף ממשלה חלשה ומושחתת, וממילא חסרת עקרונות, לעשות את עסקת-הביש הזאת.
את תפקיד המפתח שמשחקת אצלנו התקשורת העוינת למדנו להכיר מפי אחד מראשי המדברים שלה, אמנון אברמוביץ', שהראה לנו כיצד היא הופכת תפוח רקוב לאתרוג מהודר. קומץ עיתונאים מרקיד אצלנו את הממשלה לפי חלילו: הם עיצבו את הכניעה לחמאס בדרום, הם כפו על אולמרט את עסקת-הביש בצפון והם הדוחפים לסגת מן הגולן, לחלק את ירושלים ולוותר על נחלת אבותינו ביהודה ושומרון.
מעין הכאה על חטא פרסם במעריב (1.7.08) בן כספית, והדברים מדברים בעד עצמם:
"האמת על קמפיין ברק 99' לא נחשפה מעולם. עדיין. רק רמזים, איומים, שמועות. כשזה קרה, בזמן אמיתי, לא היה לנו כוח להקשיב, אז רצינו כמעט כאיש אחד, להחליף את בנימין נתניהו. כל האמצעים כשרים. כמו שאנחנו רוצים היום, כמעט כאיש אחד, להחליף את אהוד אולמרט. כנ"ל. אגב, בשני המקרים הרצון הזה היה אותנטי, מבוסס, די מוצדק. השאלה היא עד כמה הוא משפיע על קבלת ההחלטות, על האיזון, על היכולת להבדיל בין טוב לרע, בין כשר למסריח, בין פלילי לעוד יותר פלילי...
בואו ננסה להיזכר בשנה ההיא. 99'.נתניהו שנוא יותר מאי פעם. גל אדיר שוטף את הארץ. מטשטש הכל. לא ראינו את האלימות הבוטה של אנשי ברק. בכבישים, בשכונות. אלימות שגרמה גם למותו של פעיל ליכוד, אבל אנחנו בקושי דיווחנו... לא דיווחנו על המכות, על הבריונים, על העמותות.
יום אחד כינסו לימור לבנת, מיקי איתן וציפי לבני מסיבת עתונאים, עם כל החומר על עמותות ברק, ואנחנו שתקנו. ישראל רצתה להיפטר מביבי, ישראל חיכתה לברק, והתקשורת בישראל הסתדרה בשלשות מול המשימה הזאת וטייחה את כל היתר. בדיוק כמו שקורה היום עם אולמרט (יכול להיות שבצדק), ו ב ד י ו ק
כמו שקרה ע ם ע ס ק ת ק ו נ ט א ר. עם אחד עם שיר אחד. צליל מכוון. מקהלה עליזה. כל מי שמנסה להגיד או לכתוב מעט אחרת, חוטף."
בן כספית רואה את עצמו יושב כ"כ איתן באוכף, שהוא מרשה לעצמו לשחק במעשיו הרעים כמו בצעצוע ולפרוש נוצות טווס של גילוי לב וביקורת עצמית, כביכול. אולם בן כספית וחבריו יפרסמו ויפרשנו גם להבא רק את אג'נדה הפוליטית הפרטית שלהם, שהיא כידוע מבית המדרש הפלשתיני של השמאל.
פסגת הציניות
אם האתרוגיזציה בתקשורת הישראלית העוינת היא משחק ציני בתמימותן של הבריות, הרי אל פסגת הציניות העפיל ועלה דווקא אדם שישב בתפקיד מעין-שיפוטי, בוועדת הבדיקה הממשלתית שהופקדה לחרוץ גורל ממשלה, עם וארץ בעקבות תבוסתנו במלחמת לבנון השנייה, וכוונתי לחתן פרס ישראל, הפרופ' יחזקאל דרור.
גם הוא הרגיש כנראה שאנן וזחוח עד כדי כך, שהרשה לעצמו לחשוף ללא בושה את מניעיו הפוליטיים בחיבור דוח הוועדה, שאמנם מתח ביקורת נוקבת על מנהלי מלחמת הלבנון השנייה, אך בתחכום רב נבחר ניסוח שאיפשר לאולמרט להישאר על כנו.
דבריו השערורייתיים של הפרופ' הנכבד לקוחים מאתר האינטרנט Nfc ("חדשות מחלקה ראשונה" של יואב יצחק):
"כזכור, ימים אחדים לאחר פרסום הדוח הסופי של ועדת וינוגרד הסביר הפרופ' דרור בראיון ל'מעריב' מדוע לא כלל הדוח דרישה להתפטרות ראש הממשלה. "אם אנחנו חושבים שראש הממשלה יקדם את תהליך השלום, זה שיקול מכובד מאד", הוא ענה אז. "לא נכון להסתכל רק על צד אחד. צריך לאזן את צורכי העתיד עם הצדק להווה, צריך לחשוב מה התוצאות, מה אתה מעדיף? ממשלה של אולמרט וברק או בחירות חדשות שבהן יעלה נתניהו?"
במאמר בעיתון היהודי-אמריקני, 'פורוורד', מסביר כעת הפרופ' דרור כי שגה בשיקוליו. "ועדת וינוגרד הייתה צריכה לקרוא בדוח הסופי שלה להתפטרות ראש הממשלה", הוא כותב, ומצר על כך שמסקנות הוועדה אינן מיושמות, ולכן: "יוזמות השלום של ראש הממשלה נראות כמו אילתור או ספין ונעדרות מחשבה אסטרטגית ארוכת טווח".
"ראש הממשלה מואשם בהתנהגות אישית לא נאותה ועסוק בהישרדות פוליטית, ולכן אינו מסוגל ליישם פשרות כואבות אך הכרחיות עם הפלשתינים, הכוללות בתוכן אדמה תמורת שלום, שלא לדבר על פשרה בנושא ירושלים".
מן הדברים אלה יוצא, שביודעין ובמכוון השאירה הוועדה את אולמרט בשלטון, למרות שמצאה שהוא אינו ראוי לכך, על-מנת שיוציא לפועל את האג'נדה הפוליטית הפרטית של יחזקאל דרור, ומסתמא גם של רוב חברי הוועדה - כלומר יעשה "פשרות כואבות", ייתן "אדמה תמורת שלום", יחלק את ירושלים והעיקר - ימנע את עלייתו של נתניהו.
היום מתחרט דרוד על השארת אולמרט בתפקיד ראש ממשלה - לא מפני שתקפו אותו ייסורי מצפון על המגמתיות הפוליטית בדוח הוועדה, כ"א מפני שאולמרט לא סיפק את הסחורה. זו פסגת הציניות, ואם זה אינו גם שיא השחיתות, אינני יודע שחיתות מהי.
וכאן מושיטה השחיתות התקשורתית את ידה לשחיתות הטריבונלית, שחיתות הבמה המוגבהת, השיפוטית או המעין-שיפוטית: הדברים המרעישים, החד-פעמיים האלה של דרור לא זכו בתקשורת לשום תשומת לב, הבלטה או הסקת מסקנות. אפילו הנפגע הראשי בעצמו, בנימין נתניהו, שותק. הוא בכלל נוהג כמי שהצטרף למנזר השתקנים.
לו חבר בוועדה חקירה או ועדת בדיקה ממשלתית היה חושף שיקולים מגויסים כאלה לטובת ארץ ישראל השלמה, ההתנחלויות או כל ערך ציוני ולאומי אחר - התקשורת הייתה מחוללת רעידת אדמה, קורעת את האיש שחשף את שיקוליו המוטים והמשוחדים ולא נותנת לו מנוח, עד רדתו.
אם העם הזה חפץ חיים - המטרה הראשונה שהוא צריך לסמן לו, האורווה הראשונה שיש לנקות - זו התקשורת. היא זאת המנצחת על מחול השדים כולו, היא היא הממשלה האמיתית כאן בענייני ארץ, מדינה ולאום, מלחמה ושלום, קיום או חדלון.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
