פרשיות מין תמיד מעניינות יותר והפעם סקס בחוג לסוציולוגיה. ד"ר אורית קמיר [הדמות המשפיעה ביותר בישראל בתחום עבירות המין ומי שניסחה את חוק איסור הטרדה מינית] מסבירה לנו בפסקנות, ברשימה שפרסמה, שהדוקטורנטיות באוניברסיטה תלויות במיוחד במנחים שלהן לצורכי עבודה, מלגות וקידום מקצועי ועמדת הכוח של המנחים ביחס אליהן חזקה במיוחד. מובן על כן מדוע אורך זמן כה רב לדוקטורנטיות הנפגעות להתלונן, למרות קיומו של ניצול מיני שיטתי. בכלל, על-פי התיאוריה של הכותבת, גם התאהבות של דוקטורנטית במנחה הסמכותי והמנצל אפשרית בהחלט והיא הביטוי עליון לעומק הניצול המיני.
משום מה שוכחת קמיר להזכיר כי מהמגזר הפרטי כמעט ולא שומעים על תלונות בקשר להטרדות מיניות, או אפילו מעבר לכך, למרות שאף אחד לא תמים לחשוב שזה לא קיים באותה מידה ואפילו יותר. בכך ניתן למצוא הוכחה משכנת כי חקיקה כשלעצמה אינה פותרת בעיות.
אני מניח שנשים שצמחו באקדמיה רגישות יותר למתרחש בין כתליה. מכאן ועד הקביעה שבאקדמיה המצב גרוע יותר, או שיש באקדמיה בעיות מיוחדות במינן בתחום זה, הראויות להתייחסות מיוחדת, המרחק רב. מקום העבודה והקידום חשובים לדוקטורנטית, ממש כמו שהוא חשוב לעובדות אחרות במגזרים אחרים. שאיפות לקידום מקצועי יש לא רק באקדמיה וגברים בעלי עמדה שררה, ממון וחשק היכולים לנצל את מעמדם קיימים בכל מקום וגם אפשר להתאהב בהם, כמאמר השיר - למה לא?
תלונות על ניצול מיני נפוצות הרבה יותר במוסדות ציבור שם קיימות דרכים ממוסדות לטפל בבעיה ושם מסובך יותר להתנער מהמתלוננת ע"י פיטורים מהירים ולא מנומקים. האכיפה החוקית במגזר הפרטי בתחום זה היא אפסית. משום מה גם קיימת התעלמות מכך שהניצול המיני, על-רקע פערי כוח, הוא חלק מבעיה חברתית רחבה הרבה יותר. קיים קשר ישיר בין העובדת המנוצלת מינית לבין הקופאית שנשלל ממנה מקום ישיבה ובין תופעות התעמרות בעובדים וניצול מרות שאינן מתבטאות דווקא בתחום המיני.
סקס מוכר הרבה יותר טוב מאשר כאבי רגליה של קופאית אומללה. סקס באקדמיה בין מלומדים מעניין יותר את התקשורת מאשר סקס בין מנהל מחלקת הניקיון במוסד כלשהו לאחת המנקות. ככול שמעמדן של הנפשות הפועלות גבוה יותר, העניין שפעילותם בחדרי המיטות ולא רק בם, רב יותר - ככה זה. מכאן אין לגזור מסקנה שקיימת באקדמיה בעיה מיוחדת הראויה להתייחסות נפרדת.
באחת מהכתבות שפורסמו באתר זה נכתב שח"כ זהבה גלאון פנתה (יום א', 3.8.08) ליו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות, פרופ' מנחם מגידור, בדרישה שיפעל להכנסת איסור מפורש בתקנוני המשמעת של האוניברסיטאות בישראל על קיום מגע מיני בין מרצים לסטודנטים שאותם הם מלמדים, ובפרט בין פרופסורים לבין סטודנטים לתארים מתקדמים שאותם הם מנחים. לטענתה של ח"כ גלאון, תקנון כזה מקובל במוסדות אקדמיים מובילים בעולם [לך תבדוק טענה כזו].
מעניין הקשר הסימביוטי ממש הקיים בין אורית קמיר לזהבה גלאון - כותבת קמיר:
"עתה, משמתחילים לצאת סיפוריהן של "סטודנטיות מוכות", הגיע הזמן להבין שמצבן של סטודנטיות לתארים מתקדמים שנופלות לידיהם של מנחים כוחניים ומנצלים עלול להיות מקביל מבחינה מבנית ונפשית לזה של נשים המוכות על-ידי בני זוגן ושל בנות שנוצלו מינית.
הדוקטורנטית "המוכה" יודעת (ובצדק) שעתידה המקצועי, בו השקיעה שנים רבות ומשאבים רבים, נתון כמעט לחלוטין בידיו של המנחה. היא יודעת (בצדק) שאי אפשר לעזבו או להחליפו באחר בלי להסתכן שנקמנותו תחסל את עתידה המקצועי (מיעוט המומחים בכל תחום מקשה מאוד למצוא מחליף למנחה; אם יש מומחה נוסף בתחום - הוא קשור בקשרי קולגיליות ב"מרצה המכה"; די שזה ירמוז למחליפו הפוטנציאלי שהסטודנטית בעייתית, או סתם בינונית - וגורלה נחרץ). הדוקטורנטית יודעת שללא מלגות היא לא תוכל לשרוד כלכלית, והמלגות תלויות בהמלצתו ובהשתדלותו של המנחה".
וכותבת זהבה גלאון:
"תלמידות מחקר הנופלות קרבן לניצול מיני מצד המנחים שלהן נמצאות במלכוד המקביל לזה של נשים המוכות על-ידי בני זוגן. הדוקטורנטית יודעת כי עתידה המקצועי, שבו השקיעה את מירב מאמציה, תלוי לחלוטין ברצונו של המנחה. היא יודעת כי עזיבתו או מעבר להנחיה אחרת עשויה לעורר את נקמנותו ולחסל את עתידה המקצועי ועוד היא יודעת שעתידה הכלכלית, הנשען על המלצות המרצה ועל תקציבי המחקר שלו, נתון בידיו. כל אלה יחד הופכים את היכולת להשתחרר מאחיזתו של מנחה המנצל את מרותו לטובת ניצול מיני"
זהות הטיעונים, ההבנה המיוחדת למצבה של הדוקטורנטית והשוואתן לנשים מוכות גורמות לי ליותר מחשד שגם כאן אנו עדים, כמו בפעמים רבות בעבר, לשיתוף הפעולה ההדוק שבין ד"ר קמיר לח"כ גלאון. ח"כ גלאון, במובנים רבים, היא בעצם רק זרועה הארוכה של אורית קמיר. לא אתפלא כלל אם יתברר שמכתבה של ח"כ גלאון נוסח בעצם על-ידי אורית קמיר, אם כי מלבד הזהות בטיעונים אין לי הוכחה לכך.
מכל מקום, בין אם מדובר בטיעונים דומים שנוסחו באופן עצמאי על-ידי שתי לוחמות וותיקות בשטח עבירות המין, או בהעתקת טיעונים, הדרישה המיוחדת לאקדמיה היא דרישת הבל. הבלותה של הדרישה אינה צריכה להעלים מאיתנו את יעדיה האמיתיים. זה מכבר אני נוכח לדעת שהיעד הסופי של קמיר, גלאון והתומכים בגישתן הוא להרחיב את הגדרות עבירות המין הרבה מעבר למקובל כיום. הואיל וברור שפריסת התורה כולה תגרור התנגדות עזה, ננקטת גישה עקיפה ומודרגת, המנצלת למטרותיה את אירועי השעה, על-מנת לקדם את האסטרטגיה ארוכת הטווח.
המטרה הסופית היא לקבוע כי קשר מיני בין בני זוג הפועלים במקום מסוים שקיימים ביניהם יחסי תלות ופערי כוח אינו יכול, בהגדרתו, להיות מבוסס על הסכמה חופשית ולכן יש למנוע אותו מראש. דוקטורנטית אינה יכולה באופן חופשי להתאהב במנחה שלה ועל כן יש לאסור מראש על קשר כזה. אם קשר אסור כזה התפתח לקשר מיני, המשמעות היא כי התקיימו כאן יחסי מין ללא הסכמה חופשית ובעצם מדובר באונס לכל דבר ועניין. אם בכל זאת, למרות איסורי התקנון, הדוקטורנטית מתאהבת במנחה שלה, אחד מהשניים חייב לעזוב את החוג, בטרם יגלשו לתחום האסור מכל איסור- למרבה הצער זו תהיה, בדרך כלל, הדוקטורנטית.
האקדמיה היא רק תירוץ לאיסור כללי על קשרים חשודים. אם יוחלו האיסורים באקדמיה, יוכל הדבר להוות מודל לשאר מגזרי החברה, כי אין באמת טעם והגיון להבחין ביניהם. אם באמת ברצוננו להוציא מחוץ לחוק קשרים רומנטיים בין אנשים רק משום שיש ביניהם יחסי תלות, כדאי לקיים דיון כולל ומסודר בנושא דיון שבעקבותיו ייקבעו נורמות כלליות.
כשיפתח דיון כולל גלוי ומסודר כזה אמצא כמובן בצד הקורא להסיר רעיונות הבל מהסוג שהובע על-ידי ח"כ גלאון במכתבה מסדר היום. אם יתקיים דיון מסודר ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את הרעיון לפיו ניתן לאסור על קשרים אישיים רק מפני שקיימים פערי כוח בין הצדדים לקשר.
ניתן יהיה להעלות טיעונים רבים נוספים נגד קו החשיבה המפחיד, יש להודות, בו מצדדות קמיר וח"כ גלאון ולהראות כי מי שדוגלות בו אינן יכולות יותר להשתייך למחנה הליברלי והשוחר זכויות אדם ואזרח. כאן מדובר באימוץ דפוסי חשיבה פונדמנטליסטיים המזכירים דפוסי חשיבה של כוהני דת קנאים.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
