על ילדים, חיילים ושר ביטחון

1. האם אנחנו כחברה באמת מזועזעים מהרצח של הילדה רוז ושל הילד בראשון לציון? התשובה תהיה מן הסתם: ודאי. והראיה מן הסתם תהיה: הכותרות הענקיות בעיתונים, הכתובת "גיליון מיוחד" שהוטבעה על העמוד הראשון של אחד משני העיתונים הגדולים, המאמרים מלאי החלחלה.

אך בואו ונסתכל על הצורה שבה התקשורת - כראי של החברה - מתייחסת למקרים אחרים של מות ילדים. למשל: בתאונות דרכים. כאשר חלילה נהרג ילד בתאונה, תהיה כותרת בעמוד פנימי ואולי תהיה תמונה, וזהו. לא כותרת ראשית, לא "גיליון מיוחד", לא כתבות במוסף, לא עשרות ומאות דקות בתקשורת האלקטרונית, לא שאלות "כיצד זה קרה לנו" ומה עושים הלאה.

ההבדל הוא, שלמותם של ילדים בתאונות כבר "התרגלנו". יש כאלו עשרות בשנה והטבע האנושי "מתחסן" גם בפני אירועים נוראים אם הם הופכים לשכיחים. כלומר: הזעזוע משתי פרשות הרצח של השבוע הנוכחי נובע מכך שעוד לא "התרגלנו" למצב בו ילדים נרצחים בידי הוריהם או בני משפחה אחרים. אבל אם חס וחלילה המחזה הנורא הזה יישנה ויישנה ויישנה - התגובה תהיה הרבה יותר אדישה.

אנחנו לא מזועזעים מרצח באשר הוא רצח ולא מזועזעים ממוות באשר הוא מוות, אלא רק כאשר הנסיבות נדירות. אין אצלנו ערך עליון של קדושת חיי אדם באשר הוא אדם. תקשורת הרייטינג יודעת היטב את נפשו של העם שבתוכו היא יושבת ומספקת את תאוותיו. אך כאשר דמם של ילדים מופקר מראש - כמו האפשרות ששנת הלימודים תיפתח בשבוע הבא בלי מאבטחים במוסדות החינוך - היא אדישה. זה לא מוכר עיתונים.

שני חדרים בנתיבות

2. יש כמה שאלות שמטרידות אותי בנושא דירתו של אהוד ברק, שמשום מה לא טופלו השבוע בתקשורת. הראשונה והחשובה ביותר: הרי מי שיקנה את הדירה - גם אם המחיר יהיה "רק" 30 מיליון שקל ולא 40 מיליון כפי שבעליה דורשים - יהיה מן הסתם אחד מעשירי ישראל או העולם. כלומר: ברק עומד לעשות עסקה, מאוד משתלמת מבחינתו, עם בעל הון שיזכה כך לגישה אינטימית אל השלטון. מי יבטיח לנו שהעסקה תהיה נקייה וטהורה מכל שיקול זר מצידו של הקונה? ובמילים יותר בוטות: מי יבטיח שהמחיר יהיה ריאלי ולא יהווה כסות למתן טובת הנאה?

שאלה שנייה: אני משער שהזוג ברק-פריאל אינו מתכוון לעבור לדירת שני חדרים בנתיבות. מי שהתרגל לג'קוזי ושיש וסאונה במגדלי אקירוב, צפוי להמיר אותם בג'קוזי ושיש וסאונה במקום אחר. אז מה פתאום התקשורת מלטפת את ברק על נכונותו לרדת אל העם?

שאלה שלישית: כפי שקוראי Nfc כבר קראו השבוע, ברק מוכר את הדירה בדיוק בזמן כדי לחסוך לעצמו מס שבח. המשמעות היא, ששר הביטחון שלנו מוצא את הזמן ותשומת הלב לתכנן בקפידה עסקות נדל"ן עתירות מיליונים. כאשר דן חלוץ מכר מניות בשיחת טלפון קצרה ביום פרוץ המלחמה בלבנון, הוא הותקף קשות (ובצדק). אך כאשר שר הביטחון עוסק במכירת דירה, המצריכה הרבה שעות של תכנון ותשומת לב, זה עובר בשקט.

אני לא בא לומר שהתקשורת מלטפת את ברק. ההיפך הוא הנכון, וראו את הפרסומים סביב עסקיה של רעייתו. אבל איכשהו יש לי תחושה, שאם המוכר היה בנימין נתניהו - החגיגה התקשורתית היה גדולה פי כמה.


מיהו מצטיין


3. עיינתי במוספים של העיתונים הגדולים לקראת פתיחת עונת הכדורגל. מעבר לעובדה שיש פה המון מילים על מעט מאוד רמה ממשית, צדה את עיני העובדה שחלק ניכר מהשחקנים בתריסר קבוצות ליגת העל הם חיילים. ליתר דיוק: 67 מתוך 271, שהם 25%. וזה כאשר אחת הקבוצות (בני סכנין) משתייכת למגזר הערבי, בו כידוע אין חיילים. כך שאם נוציא מהחשבון קבוצה זו, שיעור החיילים יהיה 27%.

כל כדורגלן-חייל כזה נחשב ל"ספורטאי מצטיין" ומקבל הקלות משמעותיות בשירותו. הוא משתחרר לאימוני הקבוצה, חופשי מתורנויות בסופי שבוע, ומובן שהשירות עצמו נעשה בתנאים נוחים והרחק מהחזית. כדאי לזכור את זה בפעם הבאה שצה"ל יתלונן על מחסור בכוח אדם ביחידות הלוחמות.