חוזרים להתחלה

מדינת ישראל בהנהגת ממשלה כושלת ושרים מחויכים, שנראה כי עיקר מאווייהם לשתות שמפניה עם פוליטיקאים זרים, להתחכך באצולה הדיפלומטית העולמית ולהצטלם טוב בתעמולת הבחירות, מחדשת ימיה כקדם - והפעם במובן השלילי של הביטוי.

כקדם - כאילו לא הייתה מלחמת עופרת יצוקה;
כקדם - כאילו לא היו למלחמה הזו כמה מטרות שביניהן, כך הובטח, לא יירו טילים לעבר מדינת ישראל במטרה להרוג יהודים;
כקדם - תוך סלחנות עד כדי השלמה, עם מצב בו מדי פעם, כאשר מתחשק למי מכנופיות הטרור בעזה, אז משוגרים טילים לעבר שער הנגב;
כקדם - תוך הפיכת היוצרות והעמדת כנופיות הטרור במעמד גבוה - לא רק הכשרתן כבנות שיח וכשוות בין שווים עם שועי עולם, לאור הלגיטימציה שכנופיות אלו מקבלות מממשלת ישראל, אלא בנוסף לכך וכפועל יוצא, הן בעמדה של: הצבת דרישות והתניית תנאים, כאילו הן אלו שניצחו במלחמה - וישראל היא זו אשר הובסה בה.

וכל זאת - כאשר ממעל מרחפות כבמדינת אופוריה, תמונות ענק של ברק המחייך מעט פחות (אבל במרקע הוא חוזר לחיוך הברקי שלו, המהווה תזכורת לכל מי ששכח, כי הוא ניסה בכל ימות המלחמה לעצרה, ולא הרפה עד אשר הצליח בכך בדקה ה-90 בטרם הכרעה), של ציפורה לבני כשהייתה (לא היא, התמונה לא כל כך דומה לה, אלא מישהי אחרת) בת עשרים, ומטעמים ברורים בלי תמונת אהוד אולמרט - אף על-פי שהוא מכהן בפועל כראש הממשלה של המפלגה הטוענת לכתר, ובמצב רגיל היה אמור להירתם ולתרום כראש ממשלה מכהן, על כל היתרונות של תפקיד זה - לתעמולת הבחירות.

והתסריט ידוע מראש:

טילים מתחילים להגיע לשדרות ואט אט מעגל השיגור יתרחב, מיטשל וחבריו יגיחו לישראל וישחררו הצהרות מרגיעות ומבטיחות, ומשלם המיסים הישראלי ימשיך לשלם מס הכנסה ומע"מ חמישים אחוז ויותר כדי לממן את רוצחיו.

המוצא מן הסבך אינו רק ניצחון הליכוד בבחירות, כי הניצחון לבדו - לא בהכרח ישנה את המצב, אם נתניהו יחבור לברק וללבני.

אולם אם נתניהו - לאור רצונו הברור של הבוחר - יחבור לליברמן ולאלי ישי, ולא להקים ממשלת איחוד לאומי חסרת דרך ונטולת יכולת פעולה - רק אז יהא מוצא מן הסבך; תוקם ממשלת ימין שפוי, בה ראש הממשלה, גם אם יהסס, יהיה מחושק מבפנים על-ידי צמרת הליכוד שיש להתפאר בה ובכללה בני בגין, גלעד ארדן, גדעון סער ובוגי יעלון, ומחוזק מבחוץ על-ידי אלי ישי, אביגדור ליברמן ועוזי לנדאו.

אחרת, מה שהיה הוא שיהיה, וביתר שאת.

והבוחר יכריע.