מחדל משק המים הישראלי

כאילו לא די בצרות הנוחתות, חדשות לבקרים, על המשק הישראלי - נוחתת עליו עכשיו צרה חדשה-ישנה: מחסור חמור במים. אפילו בגשמים העזים שירדו במרוצת הימים האחרונים אין כדי להציל את המצב. גשמים אלה הצליחו, אומנם, לדגדג במעט את מפלס הכינרת, אבל הם רחוקים, עדיין, מלמלא אותו.

סוד גלוי הוא שמשק המים בישראל מצוי, זה מכבר, במצוקה קשה. הגשמים שירדו לא חילחלו לעומק האדמה ורוב המים זרמו לים ופשוט הלכו לאיבוד.

תחושת החורף האמיתי של הימים האחרונים איננה אלא תחושת-שווא. מלבד אחיזת-עיניים, אין בה כדי להציל את המדינה מן הגזירה של שנת בצורת נוספת המתרגשת עליה. הרי "החורף האמיתי" הגיע אליה רק בסוף חודש פברואר - מעט מדי ומאוחר מדי.

כמויות הגשם העזות, שירדו במרוצת הימים האחרונים, תרמו, אומנם, הרבה מים, אבל משום שהמדובר במטחי-גשם כבדים - מוקטנת, ממילא, היכולת לנצל באופן מלא את המים האלה לצרכים הדרושים. מרבית המים, שיורדים באגן ההיקוות של הכינרת, מוצאים, אומנם, את דרכם לאגם; אבל שיעור ניכר מהם יורדים באיזורים מרוחקים, ואינם מחלחלים בכלל לאקוויפרים; הם זורמים לים, דרך ואדיות, נחלים ומערכת-ביוב ובכך מבוזבזים. וזוהי בדיוק הצרה.

לדברי המומחים, מצבה של הכינרת גרוע עד כדי כך שגם בשנה הבאה לא ישאבו ממנה אפילו ליטר אחד של מים, כשרק האידוי הטבעי, בקיץ, עשוי להביא אותה אל מתחת לקו השחור.

כשלון התכנון

כל זה מביא אותנו למחדל התיכנון הלקוי של משק המים בישראל. רשות המים, וחברות "מקורות" ותה"ל, המחרות-מחזיקות אחריה, אינן משכילות למלא את יעדן. במקום לתכנן את משק המים הישראלי, שזהו, בעצם, יעדה, מעדיפה חברה כמו תה"ל לרעות בשדות זרים ולתכנן למדינות אחרות את משק המים שלהן. הפסוק של "עניי עירך קודמים" הוא ממנה והלאה.

כשלון התכנון של משק המים הישראלי הוא תוצאה ישירה של מחדל אומלל, שהוא בבחינת בכייה לדורות. בשעתה דחתה ממשלת ישראל, על הסף ובשלומיאליות רבה, את שיטת ההתפלה של מי-ים, פרי המצאתו של המנהדס אלכסנדר זרחין. האיש, שנחשב לאבי שיטת הקפאת המים בוואקום, נדחק, בבושת פנים, לקרן-זווית, כשבכל מדינה אחרת היה זוכה, באורח טבעי, בפרס נובל על המצאתו הגאונית.

שיטתו של זרחין מבוססת על תהליך הוצאת מלחים ממי-ים או תהום מליחים והפיכתם לראויים לשתייה או לשימוש חקלאי. בשנות השישים של המאה החולפת נעשה, אומנם, ניסיון לאמץ את השיטה, כאשר חברת "הנדסה והתפלה" בנתה את המתקן הראשון באילת, המבוסס עליה. אלא שמאוחר יותר נסגר המתקן ופורק. משום מה הוחלט אז לאמץ שיטות פשוטות וזולות יותר. שברבות הזמן נוכחו כולם בטעות הנוראה, אבל מבלי שעלה בראשם של בעלי הסמכות לתקן אותה.

שיטה גאונית

כיום משוכנעים הכל כי זכותו של אלכסנדר זרחין תעמוד לו כמהפכן וכחלוץ, שהצליח להחדיר בישראל את הרעיון שמי-ים יכולים להפוך למקור-מים. שיטתו מבוססת על קירור המים המלוחים, עד שקרח מתגבש מתוך התמיסה. הנחת העבודה שלו הייתה שהאנרגיה הנחוצה לקירור מים לנקודת הקפיאה, פחותה מזו הנחוצה לחממם לנקודת הרתיחה. על-פי שיטתו ניתן לאסוף, בו זמנית, גם את הקרח וגם את אדי המים הרבים שהתנדפו מהמים המלוחים, בתנאי הלחץ הנמוכים,שמתעבים על גבי הקרח. בתהליך הקפאת מי הים מסתדרות מולקולות המים במבנה מרחבי מסודר, שלא מותיר מקום למלחים. בדרך זו נפרדים המלחים מן המים, כמו בקרחונים שבקוטבי כדור הארץ. בסופו של דבר נדחתה השיטה, בתירוץ החמקני והעלוב של קשיים טכניים רבים שהיו כרוכים ביישומה.

מן הסתם מתהפך עכשיו אלכסנדר זרחין בקברו למראה השלומיאליות והמחדל הנורא של רשות המים. אילו היו משכילים לאמץ את שיטתו, יכולנו כיום לשתות מים מותפלים, בלא חשש מחיידקי קולי המציפים עכשיו את המעיינות המזוהמים, שמהם נשאבים לא רק המים המינרליים, אלא מי התהום בכלל.