המגיסטר שנכשל במבחן

הקמתה של הממשלה החדשה בראשות נתניהו לוותה בביקורת אשר לרבים נראתה כלא מוצדקת. לגיטימי לחלוטין לנסות ולהדוף את הביקורת, אך מאידך, לגיטימי לחלוטין לקבוע שלעת עתה, מי שכונה הקוסם הכלכלי או המסביר הלאומי הטוב ביותר שקם לישראל ודיפלומט מן הזן הנדיר, נכשל, עד עתה, במבחנים הפשוטים ביותר בהם הוא עילוי.

הרטוריקה סובלת כל אמירה והנייר כל קשקוש, אך מעבר להם יש גם מציאות. לצער כולם, המציאות קשה למדי ואין כל צורך להוסיף חטא על פשע. אמירותיו הבוטות של שר החוץ כלפי מצרים, על אף שיש הסבורים שבמהות נכונות, הן מצביעות על קוצר ראייה מדינית ממדרגה ראשונה.

וכאן טמונה הבעיה: ממר נתניהו היה מצופה שיעדן את שר החוץ שלו אשר דעותיו מוכרות לו היטב, לא פחות מאופיו. מר נתניהו הוא הרי המגיסטר של מר ליברמן, איש טיפוחו במשך שנים. אז מה קרה? או ש"הסוס" ברח מן האורווה או שהשומר נרדם בשמירה. אך קיימת אפשרות שלישית שאיננה מופרכת: מר נתניהו חושב בדיוק כמו מר ליברמן, לכן שתק. מה שמר נתניהו אמור היה לדעת היטב הוא שמצרים, שעמה יש לנו יחסים "קרים", מסובכים ומאוד עדינים, היא נכס אסטרטגי שאין לוותר עליו בקלות, במיוחד במציאות הביטחונית האזורית שהיא כה מסובכת. נכון שנשיא מצרים לא הגיע לישראל באופן רשמי, אך האם זהו העיתוי הנכון להתנצח עמו דווקא כאשר מצרים, מסיבותיה היא, החליטה ללמד את אירן ואת חיזבאללה שיעור ביחסים בינלאומיים? כל בר-דעת מבין שזו שטות שאין למעלה ממנה.

ביקורו של עומר סולימאן בישראל הוכיח שמר נתניהו וגם שר החוץ שלו פשוט מתבזים. ואם לא די בכך, הנשיא המצרי הזדרז להודיע שבביקורו הראשון של מר נתניהו בקהיר שר החוץ לא יתלווה אליו. דיפלומטים תמיד רגישים לסמלים מסוימים. מעניין איך הם מפרשים את המהלך הזה כולו. מוטב לעיתים להיות חכם ולא צודק.

נניח שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי ואפילו יחתמו, רטרואקטיבית, על מגילת העצמאות, מהי הערובה שלאחר כינונה של המדינה הפלשתינית, מנהיגיה ידבקו בהכרה זו? אין.

השאלה היא האם בעת הזו, ניתן להגיע לפתרון של שתי מדינות?

לדאבון הלב, התשובה היא לא. מכאן שכלל לא ברורה התבונה הפוליטית והמדינית המנחה את מר נתניהו ושר החוץ שלו כלפי ממשל אובמה. אסור לישראל להצטייר כסרבנית שלום על-פי המתווה של מפת הדרכים. מותר לממשל אובמה לנסות כל מהלך מדיני בכיוון זה וישראל חייבת להיענות מבלי לוותר על האינטרסים הקיומיים שלה. אובמה חייב לדעת שזכות השיבה אינה באה בחשבון בשום תנאי ובשום צורה. אין בישראל שום כוח פוליטי המסוגל להעביר החלטה על מתן זכות שיבה לערבים, ומאידך, אין בצד הפלשתיני שום גורם, אפילו המתון ביותר, המסוגל לוותר על זכות השיבה. ניתן לאובמה להתמודד עם סוגייה זו כמו גם עם סוגיית ירושלים, שגם היא בלתי ניתנת לפתרון מוסכם לא על רוב מוחלט של היהודים בישראל ולא על רוב מוחלט של הפלשתינים.

השלום הכלכלי שמר נתניהו מציע הוא גוזמה. במקום שישראל תשאף להינתקות כלכלית מהפלשתינים, יש מי שמבקש להעמיק את המעורבות. ואיך בדיוק משיגים שלום כלכלי? ממשלת חמאס בעזה משוועת לפתיחת המעברים היבשתיים של ישראל מצד ישראל. אנחנו נהיה הספקים האולטימטיביים של סחורות למי שמטיל עלינו ועל ישובנו טילים כאות הוקרה או כמהלך הומניטרי! מוטב לישראל להתנתק לחלוטין מן החלום הכלכלי כי הוא איננו מועיל לישראל והוא איננו אפשרי במצב המדיני והפוליטי השורר בעזה וגם ביהודה ושומרון.

על "הקוסם" נתניהו לנסות ולהוציא מהשרוול שפנים חדשים. עד עתה היו אלה השפנים העייפים עד מוות כמעט.