למה לא לכבד את החיילים החיים? [פלאש 90]
בין המתים ובין החיים |
האם אין מקום, לצד יום הזיכרון לחללי צה"ל, לקיים גם יום לכבודם של החיילים החיים?
"בזכותם" – קבעה אתמול (ב', 27.4.09) כותרת אחד העיתונים הגדולים, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. דהיינו: אנו כפרטים חיים בזכותם של החיילים המתים, המדינה ככלל מתקיימת בזכותם של החיילים המתים. האמנם?
היהדות מקדשת את החיים כערך עליון. רק בשלוש מבין 613 מצוות התורה הכלל הוא "ייהרג ואל יעבור": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. בכל יתר המקרים, הדין הוא "יעבור ואל ייהרג". על ספק-ספקו של פיקוח נפש מחללים שבת ואוכלים ביום הכיפורים.
מצד שני, היהדות מצווה לצאת למלחמה. מצוה הייתה להילחם על כיבוש הארץ מידי שבעת העמים שישבו בה, מצוה הייתה להילחם בעמלק, ומצוה הייתה ועודנה להילחם להגנה עצמית. אין ספק, שכל מלחמות ישראל והפעילות הביטחונית השוטפת נכנסים למסגרת זו. איסור פיקוח הנפש של היחיד נדחה כאן מפני החובה להגן על הרבים.
כיצד איפוא מאזנים בין השניים? התשובה תלויה בנסיבות. כאשר חייל מצטווה לצאת לקרב, ברור שהוא מחויב לסכן את נפשו. בקצה השני נמצאת החובה להיזהר ככל הניתן, לעשות הכל על-מנת שאיש לא ייפצע ושאיש לא ייהרג. מציאת שביל הזהב בין שני אלו מסורה למפקדים, שהם אנשי המקצוע.
זה בצד ההלכתי. הצד המחשבתי מורכב לא פחות. מצד אחד, את מי שנהרגו בקרב אנו מכנים "קדושים" ואנו מייחלים שה' יִקום דמם (הי"ד). מהצד השני עומדת קדושת החיים.
אותה סוגייה קיימת גם לגבי השואה. אנו אומרים בתפילת יזכור, שקורבנות השואה היו "כולם קדושים וטהורים" – אפילו מי שהמיר את דתו ונרצח למרות זאת. אך בגטו ורשה, כאשר המתים התגוללו ברחובות, קבע הרב יצחק ניסנבוים את אחד הביטויים המפורסמים ביותר של השואה: "זו שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות", אמר.
היהדות אינה דת מרטירולוגית. היא אינה רואה את קידוש השם במוות כמטרה עליונה. נכון, ר' עקיבא שמח כאשר הוצא להורג באכזריות על כך שהוא יכול לקיים את הציווי "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את נפשך. אך העובדה שכמעט תמיד יהודי מצווה להציל את חייו ולא למסור את נפשו, מוכיחה שהחיים עדיפים.
האם איננו שוכחים לעיתים את החיים? האם הכבוד העצום שמגיע למתים איננו גורם לכך שאנו לא נותנים את הכבוד הראוי גם לחיים? האם אין מקום, לצד יום הזיכרון לחללי צה"ל, לקיים גם יום לכבודם של החיילים החיים?
מבחינת הנצחת השואה, דומה שהגענו לאיזון ראוי. לצד איזכור הקורבנות, מובאים סיפוריהם של הניצולים. המורדים מוזכרים לצד הנטבחים. האין מקום להגיע לאיזון דומה גם לגבי חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון?
"הצבא מעדיף את הבן שלי גיבור מת על פני פחדן חי" – אמרה אמו של רוני אלמוג, הש"ג מליל הגלשונים, שנשלח לשנה וחצי מאסר לאחר שברח מפני המחבל שחדר למאהל הנח"ל בצפון ב-1987. אמרה טעונה מאוד, שבסערת אותה פרשה לא זכתה לדיון הראוי. האמנם רק דבר תסכול של אם בשעת צערה, או שמא יש בכך משהו מדויק לגבי סדר העדיפויות ההירואי שלנו?
היהדות מקדשת את החיים כערך עליון. רק בשלוש מבין 613 מצוות התורה הכלל הוא "ייהרג ואל יעבור": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. בכל יתר המקרים, הדין הוא "יעבור ואל ייהרג". על ספק-ספקו של פיקוח נפש מחללים שבת ואוכלים ביום הכיפורים.
מצד שני, היהדות מצווה לצאת למלחמה. מצוה הייתה להילחם על כיבוש הארץ מידי שבעת העמים שישבו בה, מצוה הייתה להילחם בעמלק, ומצוה הייתה ועודנה להילחם להגנה עצמית. אין ספק, שכל מלחמות ישראל והפעילות הביטחונית השוטפת נכנסים למסגרת זו. איסור פיקוח הנפש של היחיד נדחה כאן מפני החובה להגן על הרבים.
כיצד איפוא מאזנים בין השניים? התשובה תלויה בנסיבות. כאשר חייל מצטווה לצאת לקרב, ברור שהוא מחויב לסכן את נפשו. בקצה השני נמצאת החובה להיזהר ככל הניתן, לעשות הכל על-מנת שאיש לא ייפצע ושאיש לא ייהרג. מציאת שביל הזהב בין שני אלו מסורה למפקדים, שהם אנשי המקצוע.
זה בצד ההלכתי. הצד המחשבתי מורכב לא פחות. מצד אחד, את מי שנהרגו בקרב אנו מכנים "קדושים" ואנו מייחלים שה' יִקום דמם (הי"ד). מהצד השני עומדת קדושת החיים.
אותה סוגייה קיימת גם לגבי השואה. אנו אומרים בתפילת יזכור, שקורבנות השואה היו "כולם קדושים וטהורים" – אפילו מי שהמיר את דתו ונרצח למרות זאת. אך בגטו ורשה, כאשר המתים התגוללו ברחובות, קבע הרב יצחק ניסנבוים את אחד הביטויים המפורסמים ביותר של השואה: "זו שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות", אמר.
היהדות אינה דת מרטירולוגית. היא אינה רואה את קידוש השם במוות כמטרה עליונה. נכון, ר' עקיבא שמח כאשר הוצא להורג באכזריות על כך שהוא יכול לקיים את הציווי "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את נפשך. אך העובדה שכמעט תמיד יהודי מצווה להציל את חייו ולא למסור את נפשו, מוכיחה שהחיים עדיפים.
האם איננו שוכחים לעיתים את החיים? האם הכבוד העצום שמגיע למתים איננו גורם לכך שאנו לא נותנים את הכבוד הראוי גם לחיים? האם אין מקום, לצד יום הזיכרון לחללי צה"ל, לקיים גם יום לכבודם של החיילים החיים?
מבחינת הנצחת השואה, דומה שהגענו לאיזון ראוי. לצד איזכור הקורבנות, מובאים סיפוריהם של הניצולים. המורדים מוזכרים לצד הנטבחים. האין מקום להגיע לאיזון דומה גם לגבי חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון?
"הצבא מעדיף את הבן שלי גיבור מת על פני פחדן חי" – אמרה אמו של רוני אלמוג, הש"ג מליל הגלשונים, שנשלח לשנה וחצי מאסר לאחר שברח מפני המחבל שחדר למאהל הנח"ל בצפון ב-1987. אמרה טעונה מאוד, שבסערת אותה פרשה לא זכתה לדיון הראוי. האמנם רק דבר תסכול של אם בשעת צערה, או שמא יש בכך משהו מדויק לגבי סדר העדיפויות ההירואי שלנו?
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| בין המתים ובין החיים |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

