מול האיום האירני - דרוש מאזן אימה

לקראת מפגש הפסגה של נשיא ישראל עם נשיא ארה"ב פורסמה בתקשורת הערכה נבואית משהו, שלפיה יבהיר פרס לאובמה שראש הממשלה בנימין נתניהו רציני בתפיסתו את אירן כאיום קיומי על ישראל וכי אם לא תהיה לו ברירה והוא יגיע למסקנה שהעולם אינו עוצר את הפצצה האירנית, ינקוט נתניהו בכל האמצעים על-מנת לעצור אותה, כולל מתן הוראה ישירה לתקוף את יעדי פיתוח הנשק הגרעיני של אירן.

אם אכן זו עמדתו העקרונית של נתניהו שמטרתה העיקרית והראשונה במעלה היא למנוע שואה שנייה מעם ישראל, טוב לדעת כי בלשכת ראש הממשלה בירושלים יושב אדם נחוש בדעתו לחסל את האיום הקיומי על עמו. אבל בחינה מדוקדקת של התפתחות נושא הגרעין האירני אינה מצביעה בהכרח על איזה צורך דחוף עד בהול לצאת למתקפה. הרבה אינדיקטורים טכנולוגיים מצביעים על-כך שאמנם יתכן שאירן אכן קרובה להשגת יכולת גרעינית, אך היא עדיין רחוקה מאוד מהיכולת להמטיר על ישראל טילים בליסטיים בין-יבשתיים הנושאים בראש הנפץ שלהם את נשק יום הדין האטומי.

נכון כי אירן פיתחה טילים בליסטיים בעלי טווח אופרטיבי של אלפי קילומטרים המסוגלים להגיע אפילו לאירופה. נכון גם כי מדעני אירן, בסיוע מומחי גרעין רוסים, מצליחים להתקרב מאוד לשלב שבו יוכלו לבנות מיתקן אטומי. אבל. וכאן האבל גדול מאוד.

כדי להבין את מהות הבעיה האירנית דרוש הסבר טכנולוגי מסויים. שני סוגי טילים מסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני אל יעד כלשהו בטווחים של אלפי קילומטרים מנקודת השיגור. האחד הוא טיל שיוט. השני הוא טיל בליסטי.

טיל שיוט, כדוגמת ה"טומהוק" האמריקני למשל, הינו מיתקן רקטי בעל כנפיים המשייט בתוך האטמוספירה, כמו מטוס, בגובה מועט מעל פני הקרקע, במהירויות המתקרבות ל-1,000 קמ"ש, כשבראשו מטען נפץ רגיל, או מיתקן גרעיני, במשקל של עד 400 ק"ג. על-פי פרסומי המודיעין הימי האמריקני עוצמתו של ראש חץ גרעיני בטיל "טומהוק" כזה יכולה להגיע ל-200 קילוטון, פי עשר מהפצצות מן הסוג שהוטל על יפן בתום מלחמת העולם השנייה.

טיל בליסטי, לעומת זאת, הינו מתקן רקטי היוצא בעת השיגור אל מחוץ לאטמוספירה, מהירותו יכולה לעבור את מהירות הקול, וכשהוא מגיע אל אזור המטרה הוא חודר בחזרה אל תוך האטמוספירה. בעת החדירה הזו נוצר חום גבוה אשר ללא הגנה מפניו יכול הטיל להתרסק, כולל ראש הנפץ שהוא נושא בחרטומו, לפני שהוא מגיע אל מטרתו.

לא מכבר הציגה ישראל בתערוכת הנשק "יורוסטורי" בפריס טיל שיוט ראשון מסוגו מתוצרת תע"ש. הטיל הקרוי "דלילה GL" ניתן לשיגור הן ממטוס קרב והן מהקרקע. על-פי הנתונים שהוצגו בתערוכה, מסוגל טיל שיוט זה להגיע לכל הבירות הערביות בסביבה הקרוב לישראל. על-פי נתוני תע"ש הרשמיים, הטיל הזה יכול להגיע לטווח של 250 קילומטרים, כך שהוא אינו "מכסה" את אירן, אולם גורם ביטחוני ישראלי אמר לשבועון "ג'יינס" ש"הטיל מגיע להרבה יותר מ-300 קילומטרים".

בתחום פיתוח היכולות לשיגור לוויינים צועדת ישראל באחד המקומות הראשונים בעולם. הלוויינים הישראלים משוגרים באמצעות הטיל הבליסטי "שביט" ששלביו השונים מיוצרים בתעשיה האווירית, בתע"ש וברפא"ל. טילי "שביט" משמשים לשיגור סדרת לוויני "אופק". ל"שביט" על פיתוחיו המתקדמים יש יכולת נשיאה המתקרבת ל-500 ק"ג והוא טיל תלת-שלבי המונע בדלק מוצק. כל מי שבקיא בתחום שיגור הלוויינים יודע כי טיל המסוגל להכניס לוויין למסלול היקפי סביב הארץ יכול באותה מידה לשאת ראש נפץ קונווציונאלי או בלתי קונווציונאלי לכל יעד על-פני כדור הארץ.

לאירן, לעומת זאת, אין ידע לייצור טילי שיוט, אף שבעבר ניסו מנהיגי אירן לרכוש טילי שיוט מבריה"מ כדי ללמוד את סודותיהם. לעומת זאת, יש לאירן יכולת לשיגור טילים בליסטיים, אך בינתיים אין לה נשק גרעיני. אך גם אם תהיה לאירן פצצת אטום עדיין היא מפגרת מאוד בכל מה שקשור ביכולת לנצל את הידע הדרוש כדי למזער מיתקן גרעיני לגודל שניתן להטעינו בראש טיל בליסטי. לאירן גם אין, עדיין, על-פי מקורות מודיעין בעולם המערבי, הטכנולוגיות הנדרשות כדי להגן על מטען גרעיני כזה מפני הטמפרטורות הגבוהות הנוצרות בעת חזרת הטיל לאטמוספירה, טמפרטורות המסוגלות לגרום להתרסקות הטיל על מטענו ההתקפי בעודו במסלול תעופתו. כדי להשיג את המידע הדרוש ולהפוך אותו לישים ומבצעי, דרוש זמן. הרבה זמן. במלים פשוטות: סביר להניח כי אירן אכן תפתח נשק גרעיני אם העולם המערבי לא יסכל את המהלך באמצעים דיפלומטיים או בסיוע סנקציות כלכליות, אך בין מועד הפיתוח לבין המועד בו ניתן יהיה לממש צעד התקפי גרעיני - עוד ארוכה מאוד הדרך.

כל מי שמדבר על האפשרות שישראל תתקוף את מתקני הגרעין של אירן מנסה להעריך מצב עתידי על-פי אירועי העבר, קרי: תקיפת הכור הגרעיני העירקי "תמוז" בימי ממשלתו של מנחם בגין ב-1981. ואין שגיאה גדולה מזו. פרויקט פיתוח הגרעין האירני אינו ממוקם באתר אחד כמו "תמוז" העירקי. הוא מפוזר על פני אתרים רבים. השמדת אתר אחד - כמו למשל האתר להפקת מים כבדים - לא תבלום במהלומה אחת את כל הפרויקט. אולי ישראל תרוויח מעט זמן אבל לא יותר מזה.

מן הטעם הזה ראוי שמנהיגי ישראל ישקלו אופציות אחרות. למשל: חיסול פיזי של מדענים מובילים בפיתוח האופציה הגרעינית האירנית. חיסול מן הסוג הזה יכול להיעשות לא רק בתוך גבולות אירן באמצעות הפעלת "המוסד" וסוכניו המיומנים, אלא בכל מקום על-פני כדור הארץ שאליו מגיעים מדענים אלה. למקרה שישראל לא תרצה לבחור בדרך החיסול הפרסונאלי היא עדיין תוכל להפעיל את סוכניה בסדרה משולבת של מהלכים שעיקרם פגיעות נקודתיות באתרי הגרעין השונים. כל אלה יקנו לישראל זמן וידחו את מועד אפשרות מימושו של האיום הקיומי מצד אירן.

אבל קיימת גם אופציה אחרת. שינוי במדיניות העמימות של ישראל ומעבר מעירפול אל הצהרה גלויה לגבי יכולותיה הגרעיניות של ישראל - כן או לא נשק גרעיני. בשפה ברורה ופשוטה: אם הרע מכל יתרחש ואירן אכן תגיע אל הנשק הגרעיני המבצעי ואל היכולות לשגר אותו אל לב ישראל, תוכל ישראל - אם אכן ברשותה נשק גרעיני כפי שנטען בפרסומים זרים - לבחור בנתיב של מאזן האימה שהיה המדיניות הדומיננטית בימי המאבק הבינגושי שין בריה"מ לארה"ב.

פירושו של מאזן אימה כזה הוא אחד: אם תהלמו בלב תל אביב בנשק גרעיני, נמחק אתכם מעל פני האדמה. וכדי להבהיר כי האיום איננו תיאורטי, תוכל ישראל לבצע הפגנת יכולות. לדוגמא, אם באמצעות הדגמה מדויקת של יכולותיה המבצעיות באזורים המדבריים של אירן, אם באמצעות הקרנת סרטים על היכולות הנוקלאריות והתרמו-נוקליאריות שלה באוויר, בים וביבשה.