|
|
|
במקביל ל'חוק הנכבה' עלה, ונפל בשלב זה, חוק נוסף בסידרה, 'חוק הנאמנות למדינה'. חוק זה היה חלוץ מרכזי במגרש הבחירות של 'ישראל ביתנו' ובהבקעת מועמדיה, ונועד לשלול אזרחות ממי שאיננו מצהיר נאמנות למדינה "כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה, ולשרת את המדינה, ככל שאדרש לכך, בשירות צבאי, או בשירות חלופי". למען האמת, חוק זה ראוי ונכבד בעיני יותר מ'חוק הנכבה', והוא אפקטיבי והרה-תוצאות הרבה יותר. כנראה שזו סיבת 'נפילתו' לפי שעה.
|
|
|
|
נשוב לענייננו; משבח אני את ממשלת ישראל הנוכחית ש'גילתה' נשק מדיני ופסיכולוגי חדש כנגד עמי ערב הסובבים-זוממים אותנו, וכלפי ערביי ישראל החוסים בצלנו; דרישה להכרה פומבית בישראל כ'מדינה יהודית'. לפתע התחוור לכולנו כי גם הצהרה אלמנטרית כזו היא 'מלחמת עולם'.
מסתבר כי לחובת הצהרת אמונים למדינה יש ערך מוסף גם כלפי עצמנו; ראשית, קיימת 'שלולית' חרדית שאיננה מכירה במדינת ישראל, ולובשת שק ואפר ביום העצמאות. שנית, גם במחנה הדתי-לאומי עולים קולות של הינתקות מהמדינה ואי-הכרה בה. שלישית, בחוגי שמאל מסויימים, לאו דוקא רדיקאליים, מסרבים לקבל את המדינה כ'יהודית' בהגדרתה. יש מהם המסתפקים באי-הגדרה כלל ויש התובעים להגדירה כדו-לאומית! כל הקבוצות הללו הן בכלל מכחישי המדינה היהודית, והחוק המתבשל זוקר אצבע נו-נו-נו גם כלפיהם.
ואולי, וליבא לפומא לא גליא (=הלב לא מגלה לפה), אולי נזכה להכרת עמישראל כולו במדינה בעקבות הכרת אומות העולם בה. הלא כך שורר בעל התהלים, בשיר שיבת-ציון השגור על פינו (קכו, ב-ג): "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ורק לאחר מכן ובעקבותיהם נצהיר גם אנו "הגדיל ה' לעשות עמנו"...
|
|
|
|
המילה 'נאמן' מופיעה פעמיים בתורה, ולראשונה בפרשתנו; "בכל ביתי נאמן הוא (=משה)" (יב,ז). הנאמן הנוסף הוא הקב"ה: "הא-ל הנאמן שומר הברית והחסד" (דברים ז,ט). אמינות 'נאמן בית' ואמונה בבעל-הבית - חד הם, בחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא). לא מעט 'נאמני בית' ואנשי-חצר מעיבים על האימון באדון, ברב, באדמו"ר, בבאבא או בפוליטיקאי. בחסידות פירשו כי נאמנות משה מתבטאת ב'עבדותו', "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". עבד מבטל כליל את עצמיותו, ו"לית ליה מדגרמיה (=ואין לו מעצמיותו) ולא כלום", או-אז "ישמח משה... כי עבד נאמן קראת לו". האמנם כל 'נאמני הבית' מבטלים את עצמיותם? אתמהה!
|
|
|
|
אני תומך בחוקים אלו כאבני יסוד של 'המדינה היהודית', גם אם הם קשי-ביצוע וצפויי-מיסמוס על-ידי הבג"צ. זה האחרון ידרוש קריטריונים מדויקים למושג 'מניעת תקציב', הגדרות משפטיות חדות ל'סימני הבעת צער או סממני אבל', ובעיקר יתפתל אל-מול גבולות 'חופש הביטוי' ו'זכויות האדם'. למרות מצג צפוי זה, המנבא 'תנובה' דלה לחוקים אלו, אני רואה בהם חשיבות הצהרתית ומסמנת-כיוון, גם אם מימושם רחוק ודחוק.
עמדה דומה שגורה על-פי בקשר לחקיקה הדתית, למשל. אני מייחס לה חשיבות עקרונית, חינוכית, ואף תקוותית לימים טובים יותר. אינני מקבל את העמדה כי אם ממילא "כל הקניונים פתוחים" - צריך/אפשר לבטל את פרק השבת בחוק שעות העבודה והמנוחה. אם רבים צורכים סמים-קלים/לחם-בפסח - אין טעם בחוקי נגד. אם הכל דשים בעקבם עבירות 'קלות' (טובות הנאה, חריגות בנייה, אונאות מס, מפגעי סביבה וכיו"ב) - נמחק אותן מקובץ החוקים. ולא היא! לחוקים ולמצוות, לאיסורים ולעבירות, יש ערך חינוכי והצהרתי בפני עצמו, גם אם קיומם מזולזל למדי.
|
|
אהוד יערי / Ehud Yaari
תפוס כינוי יחודי
במישור המעשי, המאמץ לכונן ...
