אילו היה לישראל ק(ר)טר

שלום משה,

העיתוי למכתבי זה קצת חורג מהרגיל. בדרך כלל אני כותב אליך ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום השנה לנפילתך במלחמת יום הכיפורים. הפעם החלטתי לכתוב אליך בעקבות דו-שיח שקיימתי עם נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, בשולי פגישתו עם נשיא המדינה, שמעון פרס.

36 שנים חלפו מאז התראינו לאחרונה אי-שם באיזה חור על יד טסה שבסיני. זה היה שבוע אחרי יום כיפור, אחרי שבוע לחימה. מקלחת ראשונה בג'ריקן, החלפת לבנים ראשונה וקצת רענון של הראש.

שבוע של ישיבה בתוך טנק, של ירי בלתי פוסק, של פגזים הנופלים סביבך, של הודעות בקשר על נפגעים, של ספירת מלאי של חברים, של מאמץ להישאר בחיים. שבוע שבו, מפעם לפעם, אמרתי לחברי בצוות הטנק למה? למה זה קורה, הרי יש איתותים חיוביים ממצרים? סאדאת בא במקום נאצר ומראה נכונות להסדר. המומחים מבלבלים את המוח וטוענים שאמר "סאלם" ולא "סולח" או אולי ההפך, ומכאן שהכל הונאה. למה לא הצליחה הממשלה לפרוץ דרך להסכם עם המצרים. האם באמת אם ניסוג מילימטר בתעלה נסכן את תל אביב? למה מדיניות של פחד של ממשלה שלה הצבא החזק באזור? למה אין שלום? למה איש לא כופה זאת עלינו כי כנראה לבד המנהיגות אינה מסוגלת?

קרטר - המשפיע היחיד

השבוע נועד הנשיא פרס עם ג'ימי קרטר. בתום הפגישה ניגשתי אליו - אל קרטר - וביקשתי רשותו לומר לו משהו שיושב לי בבטן כבר שנים רבות: "במלחמת יום הכיפורים נלחמתי בסיני כתותחן טנק. כמעט כל חבריי לא חזרו ביחד איתי. צעירים מקסימים עם עתיד מזהיר. האחד למד רפואה באיטליה, השני ארכיטקטורה, השלישי בחור ממציא - היום היו קוראים לו סטארטאפיסט. "אני", כך אמרתי לקרטר, "מרגיש כל שנה, כל יום, כל דקה, את חשיבות הסכם השלום עם מצרים. הסכם שאתה אדריכלו. הסכם שבלעדיך לא היה נחתם. הסכם שניתן לומר שכפית על הצדדים. הסכם שאילו היה מישהו כמוך 5 שנים קודם לכן, נפילתם של אלפי צעירים הייתה נמנעת. אדוני הנשיא, בשמי ובשם חבריי שלא חזרו אני רוצה להודות לך על תרומתך".

ועוד אמרתי לג'ימי קרטר: "כאשר אני נשאל מי היה הנשיא האמריקני שתרם יותר מכל אחד אחר לביטחון ישראל אני משיב - ג'ימי קרטר. האיש שהביא לשלום בין ישראל למצרים. בין ישראל לגדולה ולחזקה במדינות ערב. הסכם שלום שהביא לשינוי אסטרטגי שאין דומה לו. ההסכם שהוביל למזרח תיכון חדש. לישראל חדשה שנפטרה מגדול האיומים על קיומה. לישראל שיכולה להפנות משאבים לחינוך, לבריאות, לקליטת עלייה, לתעסוקה, לתרבות ולספורט. ישראל שכל אזרח חי בה אחרת - יותר טוב - מאשר קודם לכן".

הציבור הישראלי היום, ברובו, אינו חושב כמוני. הוא זוכר לקרטר רק את אמירותיו מהתקופה האחרונה וגם כאן בסלקטיביות. כאילו לא היה זה קרטר שהעביר מכתב לגלעד שליט. הסכם השלום עם מצרים נראה לרבים כאילו היה משחר הקמתה של המדינה. ואם לא כך, הרי זה פרויקט של בגין, בקושי של אנואר סאדאת ובטח לא של קרטר. אני, שאיבדתי את טובי חבריי במלחמה, זוכר אחרת.

הלוואי, אני חושב לעצמי היום, שהיה לזה המשך. עם סוריה, עם לבנון, עם הפלשתינים, עם כל מדינות ערב. שלום אזורי כולל. אולי חסר מתווך שלא יחשוב שמטרתו רק לנהל את המשבר במזרח התיכון ולמזער נזקים גלובליים. אולי צריך מנהיגות בינלאומית שתגלה מעורבות גדולה יותר, שקצת תדחוף לא חלילה על חשבון ביטחון, קצת תעזור לצדדים להתגבר על מחסומים פסיכולוגיים, לעתים תעגל פינות, לעתים תיצור ניסוחים חדשים ובעיקר תסמן יעד ותוביל להשגתו.

הלוואי שה"קרטריזם" של 1978 היה חוזר ומסייע לצדדים לנצל את ההזדמנות שנוצרה ולעשות שלום - לא רק לדבר עליו.