מצבים של ברירה

עדיין זכורה לרבים תחושת השיכרון של סיום מלחמת ששת הימים ב-1967. מעטים זוכרים שההיתקלויות הראשונות עם הצבא המצרי בסואץ החלו כמעט מייד. ב-8.7.1967 כבר נהרגו 5 חיילים ראשונים בתעלה ועוד 8 בשבוע לאחריו.

מלחמת ששת הימים, הישג צבאי מדהים, הייתה התחלתו של מאבק דמים כמעט בלתי פוסק עד עצם היום הזה. מאבק שהחליף אויבים, צורות לחימה וזירות פעילות. מאבק המגמד וממזער את כל מה שידענו בין מלחמת השחרור עד ששת הימים. בשלשת השנים הראשונות עד לסיום מלחמת ההתשה ב-08.1970 כבר גבה העימות 720 קורבנות. אם נתייחס לגודל האוכלוסייה בישראל אז, שיעור הגדול משמעותית מאבדותינו בשלושת שנות 'אינתיפאדת אל אקצה' הנוכחית. תקציבי הביטחון היחסיים והמוחלטים גדלו מאז בהרבה וגיוס החובה הוארך משנתיים וחודשיים לשלש שנים.

במבט לאחור קשה להגדיר את מלחמת ששת הימים, למרות ההצלחה, כניצחון אלא כנקודת תפנית בלבד. אותה מלחמה אפשרה לנו, בעיקר, לתקופה קצרה ונדירה בהיסטוריה, להחליט מתוך ברירה איזו מדינה אנחנו רוצים. במקום זאת הפכו החלטותינו ממושפעות לתלויות באופן מוחלט ביכולת הערבים והפלשתינים להתעלות מעל שאיפותיהם הלאומיות, האידיאולוגיות ומאבקיהם הפנימיים ולעמוד דווקא בציפיות שלנו לשלום ולביטחון.

החלטת הממשלה מ-19.06.1967 על נכונותנו להחזיר את השטחים שכבשנו במלחמה תמורת שלום נענתה בשלשת ה'לאווים' של ועידת הליגה הערבית בחרטום מ-2.9.1967 - לא פיוס, לא מו"מ ולא הכרה בישראל. היה לכן ברור כבר אז שאנחנו מחמיצים את ההזדמנות, את הברירה שניתנה לנו לרגע להחליט על גורלנו. חזרנו למסלול האין ברירה, אם ועד שהערבים יתרצו.

הוויכוח, כנראה, יימשך זמן רב, האם ניצחנו או האם ניתן לנצח את הטרור הפלשתיני היום, באינתיפדת אל-אקצה 2003. חשיבות הוויכוח הזה כחשיבות הוויכוח האם ניצחנו בששת הימים ב-1967. כאשר 2 מיליון ישראלים על ילדיהם מטיילים ברחבי ישראל בחג הסוכות, בתי הקפה בתל אביב, חופי הים והצימרים בגליל תפוסים עד אפס מקום, כותרות העיתונים עוסקים ימים בתקציב ובשביתות, חקירות משטרה, דוח העוני, בחירות מקומיות ומשמעותם האפסית לבחירות הארציות, הוויכוחים בינינו על ביילין וג'נבה - כל זה סימן שחזרנו לשגרה ועולם כמנהגו נוהג. זאת גם אם לפני חודש היה פיגוע נורא ומחרתיים יתפוצץ עוד מתאבד.

בזירה העולמית חדל העולם להתעניין בסכסוך בינינו לפלשתינים. חוויאר סולנה ומיגל מורטינוס מהאיחוד האירופי, טריה לרסן נציג האו"ם, אליסטר קרוק הנציג החשאי הבריטי, כבר לא כאן וגם ג'ון וולף חזר לארה"ב עם חלק מצוותו. יאסר ערפאת המאיס עצמו על כל העולם כולל על תומכיו המובהקים בעבר. הפלשתינים המצויים באנרכיה מוחלטת, מתארגנים למאבק ירושה אחרי ערפאת שתוצאותיו בלתי חזויות. אין על ישראל איום קונבנציונלי משמעותי והקהילייה הבין לאומית מטפלת, בהנהגת ארה"ב, באיום הגרעיני העתידי מאירן. דעת הקהל מתמקדת בעירק והידיעות מפלשתין וישראל מאבדות את מרכזיותן. בנוסף נהנית ישראל מגיבוי כמעט מוחלט של ארה"ב לכן, באיחור של 36 שנה הגענו שנית לנקודת תפנית - למצב של ברירה.

הפצצה הדמוגרפית הפלשתינית, ודאית וקטלנית פי כמה מפצצת הגרעין האירנית לזהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מוסר הלחימה הנשחק בלחימה הבלתי פוסקת בטרור הפלשתיני בתוך אוכלוסייה אזרחית, המחיר הכלכלי והחברתי שאנחנו משלמים על המאבק. כל הטיעונים הנכונים האלה המושמעים בזכות הסדר עם הפלשתינים הם בדיוק הטיעונים המוחצים מדוע אפשר שלפלשתינים אין בכלל עניין בהסדר קבע איתנו. אולי, במצוקת המאבק, באתנחתא לזמן קצר בלבד.

כדרכה של ההיסטוריה, כלקח ממלחמת ששת הימים, ההזדמנויות קצרות, המצבים חולפים וההישגים יתמוססו. אנחנו יכולים שוב להחמיץ את הברירות ולהתנות את עתידנו בחברה הפלשתינית המתפוררת, האנרכית והמוסתת שיתכן ואין לה כל עניין בהסדר קבע אתנו, להתבשם מעצמנו ומהתגלית הממוחזרת 'יש אם מי לדבר', שאינה שוות ערך ל 'יש עם מי לבצע' ולהתנות את התקוות והשאיפות למדינה יהודית דמוקרטית בחברה הפלשתינית שאנחנו מבינים אותה דרך משאלות הלב שלנו בעיקר.

החלטות במצבים של ברירה קשות פי כמה מהחלטות שמותנות באחרים ושבהם הרבה תלוי בזולת. אבל אם לא נקבל החלטות חד צדדית להתכנס למדינה יהודית דמוקרטית, יתהפך שוב הגלגל ונהיה כיריבנו הפלשתינים. מי ' שלא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות '.